משחק של דמעות

      "אורנה בלי דץ", סרטו של גיל ריבה על אורנה דץ, התאפיין בעיקר בבכי בלתי פוסק וסחטנות רגשית. מאיה מרלוב כאן

      מאיה מרלוב

      חמש דקות לתוך הצפייה בסרטו של גיל ריבה, "אורנה בלי דץ", כבר אפשר היה להבין מה הולך לקרות כאן: אורנה הולכת לבכות, והרבה; ללא הפסק ובמשך שעה. ניסיתי נואשות לא להיות קטנונית וצינית, אחרי הכול מדובר באישה שהיתה צריכה למצוא את עצמה לאחר שעברה משבר עמוק בעקבות גירושיה ממשה דץ, המתואר בסרט כשתלטן לא קטן. יש משהו יפה - באמת יפה - כשאשה מבינה שהיא יכולה להצליח גם ללא תמיכתו של גבר שמכוון את צעדיה.

      למרבה האכזבה, עם כל דקה שעברה בסרט הציניות שבה והרימה את ראשה המכוער. אוסף הטרגדיות שעברו על אורנה והוצגו בו - החל מהתאבדות אחיה והגירושים הכואבים ועד הנסיונות הנואשים להוציא אלבום – היה לא יותר מניסיון סנטימנטלי ומניפולטיבי לסחיטת רגשות. ריבה, בשיתוף פעולה מלא של כוכבת הסרט, ניסה לצבור עוד ועוד אירועים עצובים, ליצור ערימה גדולה של כאב, כדי שהצופים יתפסו את אורנה כרגישה ושברירית. אלא שהסחיטה הרגשית היתה ברורה מדי, שקופה מדי, ונידונה לכישלון חרוץ.

      רק לא סתם

      כשהיינו אמורים, למשל, להרגיש רחמים עבור אורנה על שאיבדה את חבריה וחברותיה, אי אפשר היה שלא לשים לב שאותם אנשים, כפי שנצפו בתמונות ישנות, הן פנינה רוזנבלום וג'ודי שלום ניר מוזס, מה שיצר אצלי דיסוננס – איך בדיוק אני אמורה לרחם על אדם שאיבד קשר עם פנינה רוזנבלום? גם כאשר הלב היה צריך להתכווץ על חלומה של אורנה להוציא אלבום ש"מתנפץ לרסיסים", כדבריו של ריבה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהאישה מקטרת לחינם; הרי מצבה טוב בהרבה מכל אמן מתחיל אחר, שלא יכול להתקשר למכרים ולהכניס אף לא שיר אחד לרדיו, לא כל שכן לפלייליסט של גלגלצ. נכון, באמת לא נעים שחברה כמו "הד ארצי" מתנערת ממך ומסרבת לשתף פעולה לאחר עשרים שנה, אבל לא לכולם יש את האופציה להשקיע כסף פרטי כדי לממן לבד את האלבום. יתרה מכך, אני לא מכירה הרבה זמרים מתחילים, שיכולים לזכות בסרט תיעודי של גיל ריבה שישודר בפריים טיים של ערוץ 2. הבכי הבלתי פוסק של אורנה נראה בשלב זה מיותר, מעין נסיון פתטי להרוויח עוד כמה נקודות של מסכנות.

      כן, יש אלבום שצריך לשווק. סנטימנטליות אף פעם אינה מטרה בפני עצמה ותמיד יש מניע מאחוריה, לרוב כלכלי. לחשיפה, אנו כבר יודעים היטב, יש תמיד מחיר; אבל זה מחיר שלא הנחשף, אלא הצופים צריכים לשלם: בחנויות הדיסקים. בניגוד לריטה והחשיפה הטלוויזיונית שלה (שהיתה בעייתית לכשעצמה), אורנה לא מספיק מעניינת, כפי שתברר כבר בטוקבקים שהיא קוראת בתחילת הסרט; היא "סתם", טענה שחוזרת ונשנית במהלכו. באמצעות "אורנה בלי דץ", יצאה אורנה למאבק בסתמיות שלה, והחליטה ליצור לעצמה אישיות בימתית. אם תחשוף את עצמה, כנראה חשבה, תוכל להראות שיש מעבר למה שהיא מקרינה, מעבר למה שראינו בתוכניות שהנחתה (כלומר מעבר ל"מאמי את נראית נהדר, בעלך מה זה יאהב אותך ככה"), או קלטות הילדים בהן כיכבה. הבעיה היא שהסרט לא באמת הצליח להוכיח שאותו "מעבר" אכן קיים. אורנה באמת מאוד חביבה, אבל האם בכי אינסופי הוא סימן לעומק? בסוף הסרט נותרתי לא משוכנעת כמו בתחילתו.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully