פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קר לואיס

      כבר שנים שאלון עוזיאל חרמן על ג'ני לואיס, הכוסית של האינדי, אבל אפילו הוא כבר לא אוכל את הלוקש שלה

      הסיבה שג'ני לואיס תמיד עולה בראש - גם אצל אחרים וגם אצלי - בתור המגה בייב האולטימטיבית של האינדי, היא לא בגלל שחובבי האלטרנטיבה הם סתם חרמנים שסוף סוף מקבלים למערכת הסטיראו את הכאילו-ג'סיקה-סימפסון שלהם. כן, לואיס היא בחורה שהמראה שלה לא קשור לסצינה, זה ברור לכל, אבל מה שמקסים בה הוא שהיא גם נגישה למדי; מן "אחת משלנו" שכזו. לא נראה שהיא מסוגלת להתנשא מעל אף אחד, בטח שלא לגרום לכאב. בנוסף, אין בה את הכבדות הכאילו-מחוכמת של רוב ילדות האינדי - לואיס היא הראשונה שתשתטה, שתספר בראיונות שהיא בכלל בקטע של ראפרים (היא התחילה עם Too Short!) ובכל זאת, תחזור בלילה לזרועות של ג'ונת'ן רייס, האיש הסתמי בעולם (ולכן, אחד שאפשר להזדהות איתו).

      תוסיפו לכך מספר רגעי רוק-פופ מעולים עם להקת האם שלה, ריילו קיילי, ואת האלבום המופתי (והקליל להפליא) הקודם שלה, "Rabbit Furcoat", ותבינו שלואיס היא הדבר האמיתי. היא יודעת להלחין, לשיר, לכתוב. היא יודעת לעשות פופ ולהישאר ברמה גבוהה. ועכשיו - איך לא, הרי לכל דבר טוב יש סוף - מגיעה הנפילה. והיא כואבת. "Acid Tongue", האלבום החדש של ג'ני לואיס הוא אחד מהדברים שהכי חיכיתי להם השנה. לא מפתיע, אם כן, שחלק מהשירים שבו ממש גרמו לי להתפדח במה שיוצא לי מהרמקולים.

      ואם ככה האלבום גרם לי להרגיש, אני רק יכול לדמיין מה יחשוב עליו האיש שג'ני לואיס היא לא המנה הקבועה שלו. כי בניגוד להרבה אנשים, אני עמדתי לצידה (יחסית) גם בשני האלבומים האחרונים של ריילו קיילי ועכשיו אני פשוט לא מבין אותה. לא מבין איך מישהי שמוקפת באנשים מוכשרים ובמוח מבריק שכזה מוציאה אלבום רע כל כך.

      כן, מגעיל

      מה שהיה כל כך טוב באלבום הקודם שלה - חוץ מה-Watson Twins שליוו אותה והכניסו המון צבע לעניין - היה הטיול המסקרן של לואיס על הגבול שבין פולק לקאנטרי וגוספל, בין אסתטיקה רוקיסטית לאווירת מיד-ווסט אמריקאית. לואיס חשפה צד שלה שלא הכרנו והוכיחה כמה שהיא מסוגלת לגוון ולעניין בתחום המצומצם של פופ-אקוסטי שכזה. הטקסטים ב-"Rabbit Furcoat" היו מעולים גם הם - מבניית הסיפור, דרך שיתוף גדול מהעולם הפנימי ועד השחלת שנינויות שגובלות בגאונות.

      כמו שבטח כבר הבנתם, האלבום החדש רחוק מכך אלף שעות אולפן. אפילו ריבוי אורחים כמו אלביס קוסטלו, אם וורד, זואי דשנל ובן הזוג ג'ונתן רייס לא עזרו. בתור התחלה, הטקסטים כובסו, התערבלו והפכו לקצת יותר טובים מ"בסדר". אבל הבעיה האמיתית היא במוזיקה, שעברה את הגבול שהזכרתי בפסקה הקודמת והפכה פשוט לקאנטרי-בלוז מלוקק, עגול ומגעיל. כן - מגעיל.

      זה לא הז'אנר שלך, בובה

      ג'ושוע לאב מפיטצ'פורק מדיה טען כי הבעיה של האלבום היא שלואיס גדולה מדי לז'אנר שאליו נכנסה; שלהאזין ל-"Acid Tongue" זה כמו לצפות בטייגר וודס באליפות מיני-גולף. אני לא ממש מסכים. אולי האהבה ללואיס קצת מבלבלת, אבל הז'אנר לא "גדול עליה" והיא בכלל לא מוציאה ממנו את המקסימום. ניקו קייס והתחכום העממי שלה או מירנדה למברט והטראשיות הצועקת שלה הן דוגמאות טובות לזמרות שכן עושות את זה. המסקנה היא שזה פשוט לא הז'אנר שלואיס צריכה לשחק בו.

      הפתיחה קיצונית, וכוללת ארבעה שירים רצופים שלא היו צריכים להתקיים ובטח שלא לקבל שום התייחסות ("זה עולם של גברים רעים רעים/ אני אישה רעה רעה" - היא לא יכולה להיות רצינית); הקטעים האחרונים באלבום נעים בין שירים סבירים לשעמומנים חסרי טעם, ובין לבין יש שני שירים טובים, היחידים באלבום ששווים שטח אחסון דיגיטלי: שיר הנושא העדין והמלטף ו-"See Fernando" הכוחני ומזיז הראשים. זה מעט מדי ומאכזב מאוד. עכשיו רק נשאר לחשוב אם מוותרים, ומחפשים אלילת אינדי חדשה ונוצצת או שמחכים שוב, בצפייה ובתקווה שלא נקבל עוד סטירה.

      ג'ני לואיס, "Acid Tongue"
      (Warner Bros)