רק הריקוד יכול 2

גם אם לא היה זוכה בפרס אופיר אחד, גם אם לא היה מועמד חזק לזכייה בפסטיבל קאן, גם אם לא היה מאיים לקטוף את אוסקר הסרט הזר בעוד חמישה חודשים, היה "ואלס עם בשיר" האירוע התרבותי הישראלי החשוב ביותר השנה. כל כך הרבה מילים נכתבו על סרטו של ארי פולמן – על החדשנות שבשילוב בין אנימציה לדוקומנטציה, הקונטרוברסליות של נקודת המבט והמסר, על ההשוואות בין הטבח בסברה ושתילה לשואה; על הפסקול, מימד הזיכרון, הרלוונטיות שלו לחיינו כעת, חוסר האונים והכאוס הטוטאלי של מלחמה והעובדה שהוא מזכיר לנו שלפני ששרון היה סבא טוב שמלטף כבשים הוא שיקר למדינה שלמה והפך מבצע צבאי קצר למלחמה עקובה מדם.

אבל אלו הן רק מלים שמנסות להסביר משהו שגדול מהן הרבה יותר. "ואלס עם בשיר" הוא יצירת אמנות גדולה, כי הוא משאיר אנשים שצופים בו משתאים, נפעמים, מלאי השראה. "אם לא הייתי עושה את הסרט באנימציה" אמר פולמן לא פעם, "לא הייתי עושה אותו בכלל", במשפט שהוא תמצות של כל מה שהיינו רוצים לראות ולשמוע מהגיבורים שלנו; לדעת שהם עדיין לא מתפשרים, מסרבים לעגל פינות, נאמנים לאמת הפנימית שלהם. תגידו מה שתגידו על "ואלס עם בשיר", זוהי יצירה שכולה אמת פנימית צרופה. השתיקה שמלווה את הכותרות שלו, כמו מועקה חזקה ששוררת באולם החשוך, היא העדות הטובה ביותר לאמון באותה אמת; עדות לחשיבותו של הסרט. "ואלס עם בשיר" הוא זיכרון של אדם אחד שהוא טראומה של מדינה שלמה, שיכול גם להיות צעד גדול קדימה עבורה.