חדש, חדיש ומיושן

התחושה היא שהשיח התקשורתי הבעייתי סביב הרדיו בישראל יצר שני מחנות: האחד ניזון כולו מהרדיו ועבורו שיר לא מוכר הוא שיר לא טוב ואילו עבור השני, הרדיו כלל לא קיים. כך החלה תשס"ח בפער בלתי נתפס בין הדיבור המוזיקלי לכמות האנשים שמתעניינים בו. נקודת המוצא הזו היא נוראית לכל תרבות שמעוניינת בהמשך קיומה. אלא שאז, משום מקום כמעט, דווקא הפופ - הבן המקופח והנחות בישראל - התגבר על חרדת הסירוס המופרכת מ"כוכב נולד" והרים את הראש.

במקום מוצרים מהונדסים נוסח רוני סופרסטאר או חיקויים מוקפדים כמו שירי מימון, הפופ הישראלי הפסיק להתבייש והתחיל לרקוד על השולחן עם עראק על הראש, כשהקהל מדביק לו שטרות על המצח. מדובר כמובן בדי ג'ייז ישראלים שמנגנים, בלי להתנצל, את אמילי קרפל בעברית תוך כדי סט מעודכן. לכן אם תשס"ח הייתה השנה שבה הפופ החל ברעידת האדמה שתשבור את הקיפאון אותו יצר הרדיו, תשס"ט צריכה להיות השנה שתמשיך את המומנטום ותביא לאותה קרפל מאסה של אחים ואחיות לרחבה הישראלית .

אסף אבידן מכיר את מועדוני ההופעות בישראל ברמת הבלטה. הוא היה בכל מקום, שר בכל חור, מול חמישה אנשים ומול 500. את עבודת השטח שלו צריך ללמוד כל קוב לפני שבכלל מתחילים לדבר על "הבעיה ברוק הישראלי". אבל האמת העצובה היא שגם אם קוב היה מופיע 95,234 פעמים מדן ועד אילת, הוא לא היה מקבל את האהבה העצומה, שלא לומר האובססיבית, לה זוכה אבידן. מדוע? כי אבידן הוא לא רק קול נדיר, אלא אוסף עדויות קורע לב לסיבות בגינן הרוק הישראלי הפך מתקוות ילדות ליצור נחות: סגנון מיושן וארכני, גימיק ווקאלי, סמל לקיבעון הסבנטיז בישראל וכתיבה ילדותית ("הו/ אני רק עץ/ שורשיי איתה/ אבל עלי איתך").

הבעיה החמורה באמת היא שאבידן נחשב לאליל אינדי, גם בקרב הקהל המצומצם והקדוש שמחזיק את "הסצנה" בידיו החשופות. אחרי 30 שנות פורטיס, זו המוזיקה להישבע בשמה? אם אלו פניו המצליחות של האינדי-רוק הישראלי, מה אנחנו רוצים מנינט? בחודשיים האחרונים מתנהל קמפיין לשליחת אבידן כנציג לטקס פרסי MTV אירופה. זו בטח לא תהיה הפעם הראשונה שישראל תהפוך משבר מקומי לקטסטרופה אירופאית.