הולכים הביתה, סבא'לה

יכול להיות שזה נגמר? עדיין לא. למרות שעושה רושם כי המנוע הקולנועי שנקרא וודי אלן קרוב לשפוך לאגר, נדמה כי עדיין נותרו ליהודי הכי נוירוטי מאז אלכסנדר פורטנוי כמה קפצונים בקנה. נכון, מאז "קליעים מעל ברודוויי" אלן לא חתם את שמו על שום יצירה משמעותית – שלא לדבר על מביכונים כמו "סלבריטי", "לפרק את הארי" ואחיהם – אבל הוא עדיין יודע חוש תזמון מהו, ואם אתם בעניינים של שנינות אמריקאית דקה, אלן הוא האיש שלכם.

"קללת אבן העקרב הירוקה" הוא הכלאה בין "ימי הרדיו" ו"מה נשים רוצות". "ימי הרדיו", רשימה קולנועית נוסטלגית ומלאת חמלה, היתה מחווה יפה של אלן לילדותו בשנות הארבעים, ואילו "מה נשים רוצות" הוא כנראה הטייפ קסטינג הקבוע של הלן האנט – הביץ' הסקסית שמגיעה לחברת הגברים ומאיימת עליה במיניות השטרודל שלה. ב"קללת אבן העקרב הירוקה" אלן מגלם את דמותו של חוקר ביטוח – עם חן שליימזלי סקסי – המסוגל לפצח כל פרשיית הונאה באמצעות כוחותיו האנליטיים.

האנט היא יועצת ארגונית המגיעה לחברת הביטוח ומתחילה בניקוי אורוות כללי. אלן משתחצן, לבסוף משתפן, באמצע מתקמבן, מתהפנט וכדרכו, זוכה בנערה באמצעות החן החנוני שלו. בבתי אבות הכיבושים הרומנטיים של אלן מתקבלים בהרבה יותר הבנה. נו טוב, נעזוב לרגע את בעיית הליהוק הקבועה של אלן – הוא עצמו – ונחזור לסרט, שהוא קומדיה משעשעת מינוס על רקע שנות הארבעים (מה היה בהן בכלל מלבד ניצני בוגי ווגי ומלחמת עולם שנייה?).

אלן נתקל בנוכל שיכול לו. הלה מטיל עליו את קללת האבן הירוקה, הגורמת לו לאבד את כוחו ולנוד – כמו דאג פיליפס וטוני ניומן – במערבולת בין זיכרון לשכחה. עליו להשתחרר מהכישוף ההיפנוטי, הן כדי להשיב לו את הפרסטיז', הן כדי להחזיר לו את שפיותו והן כדי להוכיח להלן האנט שיש פטישי אוויר עם דלקות פרקים. בדרך הוא מפזר מעט מהנונשלנט האלני, אשר נראה כמו וריאציה נוספת על דברים טובים בהרבה שעשה כבר בעבר. אבל זה משעשע, אם מתייחסים לזה ברוח טובה ובהדרת פני זקן.

אלן קנה את מעמדו בזכות. "שושנת קהיר הסגולה", "זליג", "בננות", "הרומן שלי עם אנני" (הול) הם אבני דרך חשובות בקולנוע האמריקאי. קולו כיוצר ייחודי בעל עמדה אותנטית וסגנון המזוהים אתו הם מנכסיו של הקולנוע היאנקי. אבל הנטייה שלו לייצור סדרתי ולמחזור עצמי לא פעם חוטאת מאוד לקהל המשתוקק להתעלות נוספת דוגמת "חנה ואחיותיה", לחינם. אלן מסוגל להבריק אחת לארבעה-חמישה סרטים, ובכל סרט בינוני - אחת לארבע-חמש סצינות. הוא עדיין תסריטאי מקצוען ובמאי משכנע, אבל הוא זקוק לחופשת התרעננות. בדחיפות.