בתחילת שנות השמונים תורגם לעברית רב המכר הגרמני "אני, כריסטיאנה פ'" והפך גם כאן, כמו בכל מקום אחר בעולם, לספר חובה שנערים מתבגרים קוראים בשקיקה מתחת לשמיכה בלילה. ובניגוד להרבה ספרים אחרים מהסוג, מצליח להשאיר כמעט את אותו אימפקט גם אצל מי שקרא אותו בגיל קצת יותר מאוחר.
הספר - שמבוסס על סיפור אמיתי של נערה בת 13 שנכנסה עמוק לסצינת המועדונים של ברלין בשנות השבעים, עברה בזמן קצר מאוד מחשיש להרואין, ובגיל 14 כבר היתה נרקומנית שעובדת בזנות כדי לממן את ההתמכרות שלה - שווק מהתחלה בתור ספר חינוכי. מה שהתחיל בתור סדרת ראיונות חושפניים (בהם סופר הכל מלבד שם משפחתה של הנערה) במגזין הגרמני "שטרן", והפך לספר המסופר בגוף ראשון, נועד באופן רשמי להרתיע ילדים משימוש בסמים, תוך ניצול מסחרי של תאוות ההצצה של הקוראים והסנסציוניות (למרות השכיחות הסטטיסטית) של הסיפור.
כמובן שבמידה מסוימת משרתת סאגת כריסטיאנה פ' את מטרתה הרשמית כסיפור הרתעה, אך לא בכך כוחו או קסמו. כמו כל יצירות ההרואין לפני ואחרי (הספרים של וויליאם בורוז, המוזיקה של וולווט אנדרגראונד, "טריינספוטינג", "סיד וננסי"), הנושא מצית את הדמיון, מעורר את הסקרנות ועובר גלוריפיקציה שהיא אולי בלתי נמנעת. המפגש של הנעורים, על כל היופי והתמימות שבהם, עם הצד האפל והנגיעה במוות, הוא מפגש קסום, מרתק ואסתטי להפליא, בין אם הוא מובע במילים, בתמונות או בצלילים. דמותה של כריסטיאנה פ' קורצה מהחומרים שמיתוסים עשויים ממנו, שזה דבר קוסם ומפתה, לא משנה עד כמה הדרך למטה תלולה.
שמה המלא של כריסטיאנה פ' התגלה במהרה ככריסטיאנה פלשרינאו, ובניגוד לרבים מחבריה היא הצליחה לשרוד ולהיגמל מסמים. היום היא בת 39 ובשנים שעברו מאז שהתפרסמה לראשונה היא בכל פעם נעלמת לכמה שנים ומדי פעם צצה בראיון אקראי במגזין כלשהו בעולם. כשהיתה בת 19, בשנת 81', הפך הבמאי אולריך אדל את סיפורה לסרט, "כריסטיאנה פ'". פלשרינאו עזרה בהפקת הסרט ואף נסעה לאמריקה להשתתף במסע יחסי הציבור שלו. במקביל ניסתה לבנות קריירה מוזיקלית, התחברה לחבורת אינשטורצנדה נויבאוטן (מה שבטח לא הועיל לנסיונותיה להישאר נקייה), ואפילו הוציאה אי.פי (בשם "גזונדהייט!", תאמינו או לא) תחת השם המסחרי כריסטיאנה פ'.
כריסטיאנה האמיתית היתה מאוד יפה. נדיה ברונקהורסט, שגילמה אותה בסרט, היתה אפילו עוד יותר יפה, מה שתרם לא מעט לגלוריפיקציה המדוברת של ההרואין. הורים ודאי יגידו שהסרט משחית את יופיה של הילדה והופך אותה לנערה מלוכלכת ומוזנחת. כל מי שגדל על ההרואין שיק יודע שזה לא ככה. ומי שידע את זה הכי טוב היה דייויד בואי, שהתארח בסרט (בכביכול הופעה חיה בברלין, שצולמה במיוחד עבור הסרט) ותרם לו תשעה שירים לפסקול, שנחשב לחלק בלתי נפרד מהדיסקוגרפיה שלו. ולא רק בואי ידע שסצינת הסמים של ברלין היתה אחד מהמוקדים התרבותיים הקוליים ביותר של שנות השבעים, גם חבריו איגי פופ ולו ריד ידעו.
אם הספר מתפקד בעיקר במישור החושפני והמרגש של "וידויה של נערה" (המזכיר הכל מאנה פראנק ועד Go Ask Alice), הסרט הוא לא רק שיקוף ויזואלי מדויק של גיבוריו (כמו שמוכיחות התמונות האמיתיות שבתוך הספר), אלא גם עושה חסד לברלין הסבנטיזית של בואי. הסרט אמנם ארוך מדי, לפעמים קצת משעמם וסובל מבעיית דיבוב נוראית, אבל הוא בהחלט שווה צפייה, ואם הוא לא עושה שום דבר אחר, הוא לפחות מזכיר לכל מי שטרם קרא להשיג לעצמו עותק של הספר.
* הסרט "כריסטיאנה אף" משודר היום (שני) בערוץ 33 בשעה 22:00
דיכי
1.11.2001 / 10:43