אז כן, עברתי עוד שבוע, תודה שלא שאלתם. שבוע בו הפיתויים רבצו לפתחי כמו פעילי מפלגה קולניים וחסרי חיים בביתו של שאול מופז. תחזור. אל תוותר לכלבה הזאת. זה מה שנהיה ממך? כאלה. אבל לא. בניגוד לגמד שמרמה את עצמו ולא יודע להפסיד אני, כמו בגין בשעתו, מלמלתי ברפיון "איני יכול עוד", וסגרתי את החלון. בבית, כמו נמר בכלאו, התהלכתי הלוך ושוב ולבסוף, כשאגלי זיעה צורבים את עיני, נזכרתי באיזו הבטחה מטופשת שהבטחתי באחד מבקרי הצנון הללו המלווים בדרך כלל בהאנגאובר צהבהב: לעשות בכל יום משהו שלא עשיתי מעולם.
שעון הרדיו המעורר נעץ בי את עיניו האדומות מתוך האפלה. זה היה ברור. או אני או הוא. האויב הכי גדול שלי בתחילת כל יום מזוין. לקחתי אותו בשתי ידיים עד שהחוט איים להיתנתק ממנו, פתחתי את הרדיו ושמתי אותו על AM. נשכבתי על הרצפה, מחזיק אותו בידיים כמו גור חתולים, כמו סכום כסף גדול, כמו משהו שאוהבים. קינת מואזין מסתלסלת כעשן כחול מילאה את החדר. בכיתי. הרגשתי מצוין. צפצוף הודעת SMS סיים בחד גוניות את הרגע. לקחתי נשימה ארוכה שהסתיימה בחיוך זימה לנוכח ההודעה. השארתי את הרדיו פועל, שמתי את הטובה שבחולצותי ויצאתי העירה מרגיש כמו אחד שעומד לדרוס מכונית עוד שנייה. כשהעיר קוראת, אבא'לה תמיד בא.
בומבה של החלטה
לעשות בכל יום משהו שעוד לא עשיתי. איזה בומבה של החלטה. אחת מהקשות שלקחתי על עצמי. לפחות מאז ההחלטה ההיא. האופציות הטריוויאליות שניתן להעלות על הדעת אוזלות מהר יותר מהזמן שלוקח לעוד בנק לקרוס לתוך מערכת תאבתנית שאוכלת אותו בלי מלח. זה רק נראה הרבה, יציב, משהו שישאר אחריך. והנה אתה מביט בזה נופל ואפילו לא טורח לנסח לעצמך תגובה, או לפחות תירוץ הולם. אז כן, למרות ההתלהבות של לעשות משהו שלא עשית מעולם ביום, זה נגמר מהר מדי. לרקוד סלסה, להתחיל עם בחורות, לקרוא כלכליסט, לגרד חישגד, לרוץ, לעשות צניחת טנדם ולהבין סופית כי ממטוס אני לא אקפוץ יותר בחיים שלי, לשבת במקום בו זקנים עדין מדברים ביידיש, לעשות סיבוב התרשמות בלפחות שלושה מכוני כושר, לבזבז 200 שקל במועדון של ערסים, לקרוא ספר של נעמי רגן, לאסוף את האחיין שלי מהגן עם חולצה של מייקל ג'קסון, להסתכל ערב שלם על ערוץ 23, לשמוע את קרן פלס החדש. בואנה, היו רגעים שחשבתי על אשכרה לירות במשהו (הנה עוד דבר שלא עשיתי בחיים). וזהו. זה נגמר. עשיתי את הכל. כמעט. חוץ מללכת לערב שירה בציבור עם עינת שרוף שנותר כאופצייה על הנייר. רבאק, צחי סאחי, אבל בכל זאת יש את העניין הזה של כבוד צלם האדם. ברגעי המצוקה הצלולים והקרים יותר מקוביית קרח אמריקאית, הבנתי את מלוא המשמעות של לעשות בכל יום משהו שלא עשית מעולם.
הרפתקנות, חיים, עתיד שמסוגל עדיין להשתנות; מיד שקעתי, במיטב המסורת של עשרת ימי התשובה, בזכרונות נוסלטגים של הימים בהם עוד האמנתי במילים הללו. הייתי חייב אוויר. השארתי את הסלולרי בבית, לקחתי את האופניים ששכבו מיותמות לאורך כל הימים הנוראים של אוגוסט ויצאתי החוצה.
אנשים הסתובבו עם שקיות וילדים אחריהן, ראיתי כמה כאלו שהתקרחנו במועדונים ודפקו סמים ללא הכרה, חוגגים כרגע עם תלושי חג ועגלות ילדים בדיבור שנע בקוטביות מהירה ממתיילד לחימה עצורה. כולם מתכרסמים ועושים את הדברים שהם לא ממש רוצים לעשות אבל מוכרחים.
ואני, איש בלי מצלמת קולנוע, חולף על פני פיסות החיים האלה, מרשה לעצמי להיאבד בתוך העייפות הרקועה בהן, לדמיין אם הייתי יכול להיות מישהו כזה. אחד מהנורמלים שטרודים בבעיות מהחיים של אנשים נורמלים ולפתע מתעורר בבעתה לשמור על החיים שלי בחיים. כי מה לעשות, בעולם שלנו יש עדיין מכונות הרג מסתובבות חופשי. בתל אביב קוראים להם מוניות שירות. תוך מצמוץ של העצמה עצמית ובלב פועם בפראות מעוד כמעט-תאונה, המשכתי לדווש במרץ. מבחין עד כמה הרחובות הולכים ונעשים קטנים, חוסים בצילם של בניינים מזכוכית נובו רישית, שמה להם ולעיר הזאת רק חולדאי יודע.
הרגלים ישנים, סאחיות חדשה
בנסיעות כאלו, סתמיות וחסרות יעד, אני נזכר עד כמה ההרגלים שלנו מכתיבים לנו כמעט את הכל. לאן שלא הגעתי, אלו היו אותם מקומות בהם הייתי מסתובב כשהייתי ילד, נער ומתבגר חסר תקנה. תמיד מתחילים בסנטר, ומיד הכיכר שם היינו מסתדרים על קופסאות גפרורים שנקנו מאיזה פנקיסט בת-ימי שמי יודע מה היה שם באיצטלת חשיש, או ערימה מקרית של תערובת ירוקה ומוזרה בחמישים שקל. הנה טיפ לקוראים הצעירים: אף פעם אל תקנו משהו מישהו שנראה כאילו הרגע סיים להריח דבק והמקלחת האחרונה שלו הייתה לפני שבוע. ושם היה כוכב שבתאי, עוד מקום בו היינו מבזבזים יותר מדי זמן וכסף; הנה הדירה של מאיר ברחוב בן עמי היינו מפרקים בה כמויות מסחריות עד שבא המניאק וסגר לנו את החגיגה; טרומפלדור עם הגולש הזה שהיה מוכר מחוץ לאנקורי וזאת עם העיניים הכי כחולות בעולם שרצתה ללכת לעשן ליד הקבר של ברוך אגדתי, קרוב משפחה שלה ומי שהתחיל את כל האגדות הקשורות בחיי הלילה בתל אביב; וגורדון תמיד היה רחוב סטלה טוב כי הוא רחב ואפשר ללכת ברחוב ולעשן, והנה איפה שהיה הכלב המעשן שבמחסן שלו היו תחרויות באנגים של הסטלנים והבטלנים הגדולים ביותר של העיר הזאת, מחסן שהונצח בסרט הסטלות הכחול לבן הרשמי - "הכוכב הכחול". ומבט לקומה השלישית לדירה של גילי בארבע הארצות, שתמיד היה לה מה לתת אם ידעת לתת עבודה, והנה הים, ופסל הקוף שהיה נקודת מפגש הן עם חברות והן עם דילרים חסרי מורא.
הים, בסוף זה תמיד הים. אחרון חברי הנאמנים בעיר הזאת אליו הייתי מגיע עם חבר'ה, עם מישהי, לבד ותמיד היה לי איזה משהו לעשן ולעוף על הגלים, להרים ידיים וכמו במסיבה טובה לצעוק מאושר עד השמיים. זכרונות ילדות. אז זה היה קל. ברור, יותר מדי קל אם תשאלו אותי למרות שהיה מאד אופנתי להרגיש מבואס בשנים בהן אני היית ילד. העיר השתנתה, הזכרונות לא. זכרון דברים מגולגל היטב ושאף אחד לא דוחק בך להעביר, כי הם כבר לא שלך. אתה רק מבקר, חולף בהם ודרכם על אופניים, מבוגר יותר מכפי שהיית אי פעם, עובר באותם מקומות בדיוק. אלו שמיטבים להגדיר אותך יותר מאלף מילים, פעם ראשונה, סאחי. עוד מעט שנה. שנה טובה.