רשמקול 017

נתחיל עם שניים מהקטעים האהובים עליי בתקופה האחרונה: הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של PPP (לשעבר ה-Platinum Pied Pipers) הוא פצצת סול מודרנית, עם רגליים שנטועות עמוק בתוך מסורת מוטאון/ דטרויט (משם מגיע Wajeed, הקפטן שמאחורי החבורה). השני הוא קטע של ג'וקר, אחד המפיקים הצעירים והיותר מעניינים בסצינת הדאבסטפ. "Gully Brook Lane" שלו הוא אחד מחורכי הרחבות הקטלניים של הרגע, אבל בקטע שכאן – "Snake Eater" – הוא באמת לוקח את תבנית הדאבסטפ למקום שלא דומה לשום דבר שהיה קודם. יש קטעים כאלה שפתאום פורצים דלת נסתרת בתוך האבולוציה של ז'אנר וחושפים אופציות ושבילים שטרם הילכו בהם. אבל גם בלי קשר לדאבסטפ או ז'אנרים, מדובר בחתיכת מוזיקה שפשוט מעיפה את הראש והרגליים כאחד.

ביטים טובים עם הרבה נשמה, לא צריך הרבה יותר מזה. מוסינה הצעירה מהלכת איפשהו בין אריקה באדו לפליינג לוטוס, עם הרבה קטעים שדומים לסקיצות ביטים מאשר לשירים של ממש. אמנם מפיקים כמו דילה ומאדליב הפיקו כבר מזמן קטעים קצרים ועמוסי רעיונות, רק שאצלם בדרך כלל נדחסו רעיונות ל-5 ביטים שונים על סקיצה אחת, ולא רעיון חצי מבושל שנפרש על קטע באורך מלא ללא ראפר שימלא אותו.

אני עוקב די באדיקות אחרי הלייבל סונאר קולקטיב מאז שהוקם על-ידי ג'אזנובה והחל לצבור תנופה עוד לפני שעזבו את קומפוסט רקורדס. הסיבה העיקרית לכך היא אלכס בארק, הדי ג'יי האהוב עליי בחבורה והוורסיטילי ביותר בתוכה (לפני שבע שנים, בברלין, שמעתי אותו מתקלט את אחד הסטים שהכי השפיעו עלי אי-פעם). מצד אחד הוא עורך אוספים של פולק-פוגש-אלקטרוניקה-עדינה, לצד ניהול הערבים Based on Misunderstandings במועדון ה-Weekened, שמתחילים במקומות שכאלו ומגיעים עד האוס/ טכנו נוסח הנריק שוורץ ו-Ame (שבאים הנה לביקור נוסף עוד שבועיים). ואגב הנריק שוורץ - מארק E האנגלי הוא המפיק הראשון מאז סדרת הריליסים הראשונים של שוורץ, שמרגש אותי בכזו עקביות עם קטעי האוס ודיסקו בבי.פי.אמים הכי נמוכים על הסקאלה, כולל איזה טריק או שניים שלקוחים היישר מהמחברת של מודימאן. ועוד אגב – ג'אזנובה עומדים להוציא אלבום אולפן חדש, שבאופן קצת מפתיע יצא בחברת יוניברסל המייג'ורית.

דווקא קומפוסט הפך מלייבל סופר מגוון לכזה שמבחינת התפוקה שלו כמעט ונבלע לגמרי על-ידי תת-הלייבל ההאוסי-טכנואי-מועדוני שלו, Compost Black, בו תראה אור בקרוב הפנינה של דן מלה שמופיעה כאן. קצת משעשע שמבחינת סאונד הקטע הזה כל כך קרוב להייפ האחרון של לונדון האורבנית – ה-Funky; כנראה שאין מרחק כזה גדול בין החבורה המעונבת והסטייליסטית של קומפוסט לוויב הסטריטי/אורבני של מפיקי הפאנקי מלונדון. מעבר לכך ששם הז'אנר ממש גרוע, הוא גם מעיד על כך שאין בו הרבה חדשנות סגנונית (אגב החשיבות של הדאבסטפ – הוא כן יצר והחדיר תבניות ואלמנטים חדשים למוזיקת המועדונים העולמית).

מדובר בעצם בגלגול האחרון שבו מפיקים אנגליים מאמצים סאונדים אמריקאיים למהדרין, תהליך שמשתלשל עוד מראשית ימי הדאנס באנגליה בסוף שנות ה-80. זהו בעצם הפרק האחרון בסיפור שעובר דרך הספיד-גאראג' (עם טוד אדוארדס האמריקאי בתור ה-מודל לחיקוי), ה-2 סטפ, וכעת הפאנקי (ששואל הרבה מהפקותיהם של דניס פרר, קרי צ'נדלר וחבריהם) – כולם כחלק מהקונטרה הרכה/נשית של תנועת המטוטלת במה שמכונה ה-Hardcore Continuum (בעקבות המבקר/עיתונאי-מוזיקה החשוב סיימון ריינולדס).

הפאנקי הוריד את הטמפו לכיוון ה-130 בי.פי.אם, הקצה המהיר של ההאוס, ולי הוא בעיקר מזכיר את קטעי ההאוס היותר אפרו-ביטיים של מאסטרס אט וורק ושכמותם, בתוספת ליינים באס אפלים ודומיננטיים יותר.

אחד הדברים המפתיעים בתנועת הפאנקי היא הקרבה המוזיקלית שהוא יוצר בין שני "מחנות" בתוך הסצינה הלונדונית – מזרח ומערב. גם אם החלוקה הדיכוטומית הזו היא גסה ולא מדויקת בכלל, מערב לונדון, משם נולדה סצינת הברוקן ביטס, נחשבה תמיד ליאפית יותר מהשכונות המזרחיות והמחוספסות, מה שבא לידי ביטוי בשאיפות המוזיקליות-ג'אזיות של המפיקים שיצאו ממנה; לעומתה נמצאת הפונקציונליות ואווירת ה-לפנים, שמיוחסת לסצינות ממזרח ודרום העיר. שני הקטעים שכאן הם דוגמאות לאותו סאונד ברוקן-ביט שנולד בלונדון המערבית, אם כי המפיקים שמאחורי הקטעים הספציפיים הללו הם דווקא מיפן (Jazztronik, דרך הלייבל שז הניו-יורקי) ודטרויט (Dapp, שאלו בעצם ריקלוס ואיירו), שניהם מסביבות 2002 ושניהם מעולים.

נסיים עם המסר הלוחמני של סולנג', אחותה הקטנה של ביונסה, שהוציאה לאחרונה את האלבום "Sol-Angel & the Hadley St Dreams". מעל הביט של "Everything I Am" של קניה היא שוטחת את טענותיה על חוסר הפרגון לו היא זוכה מאנשי התעשייה, וזין עליהם. האמת היא שבניגוד לציפיות הגבוהות שנוצרו בעקבות הסינגל הראשון והיפהפה "I Decided" (שהולך מדהים עם הקטע של PPP שפותח את הקאסט), שאר האלבום סכריני מדי, על אף נבחרת המפיקים המבטיחה שמאחוריו. אחד מהם הוא ג'ק ספלאש, האיש מאחורי Plantlife, שבעצמו הוציא אלבום שני בשם "Time Traveler" לפני כמה חודשים, והוא דווקא נשמע די מבסוט ממעמד הכוכב אליו הגיע תוך שנים ספורות. צרותיו של האחד הם ברכתו של האחר.