השינוי מתחיל

המגמה של השנים האחרונות היתה להספיד את סצינת המועדונים הלונדונית ההולכת וגוועת (אל מול הפריחה של ברלין, למשל, שקולטת עכשיו גל הגירה אנגלי חסר תקדים של די ג'ייז ומפיקים). המגזינים העיקריים שעסקו בסיקור הסצינה הלכו לעולמם, מועדונים שהיו שנים רבות חוד החנית נסגרים (בינואר תתקיים מסיבת הסגירה של "The End" המיתולוגי), והוייב הכללי הוא שהמסיבות הטובות נערכות מחוץ לממסד הישן (ועל כך תעיד העליה בקרנן של מסיבות Secret Sundaze האפטריות). הסיבה ברורה למדי: כסף, כסף, כסף ועוד קצת כסף; לונדון וסצינות הלילה והמוזיקה שלה העניפות שכחו את המקורות והתמכרו אף הן לקפיטליזם, וכמותו גם הן סופגות חבטות קשות . למרות זאת, באופן לא מפתיע, התקבלו ערבי הפתיחה של ה-Matter, המגה מועדון החדש מבית היוצר של הפאבריק, בבירת המוזיקה בחיבוק חם ואקסטטי מאין כמוהו.

ה'מאטר' הוא חלק קטן ממה שנשאר ממתחם המילניום-דום היומרני ב-O2 ארנה שבמזרח העיר (שלא לומר בסוף העולם). המועדון החדש, שעוצב בגאונות על ידי הארכיטקסט הכשרוני וויליאם ראסל, מורכב משני חללים – האחד קטן (ויכולים לרקוד בו 600 איש) והשני הוא הרחבה המרכזית (שמיועד למשהו כמו 2,000 איש). הרחבה הגדולה מתפרשת על פני לא פחות שלוש קומות, שזה אומר קומת קרקע בה ממוקם כלוב הזהב (טוב נו, מתכת) של עמדת הדי ג'יי, שבדומה לפאבריק נמצאת בגובה העיניים של הקהל; מעליה שוכנות 2 קומות גלריה, המשקיפות על מרכז הרחבה, מה שהופך את תקרת המועדון להיות מהגבוהות בהן נתקלתי. קומת הגלריה העליונה מאובזרת בכמויות מטורפות של מסכי פלזמה על התקרה, רצפת אורות וגשר שממוקם בדיוק מעל מרכז הרחבה. חוויה קשה לבעלי פחד הגבהים שבינינו (לא לדאוג, אחרי כמה דרינקים זה מסתדר).

בניגוד למגה-קלאבס כמו מיניסטרי אוף סאונד, Matter מתעתד להיות הרבה יותר מסתם מועדון, כשלילות שישי מאכלסים הופעות חיות ובשבת יתקיימו המסיבות המקורחנות. כראוי למועדון עם יומרת, הצהרת הכוונות התאפסה כבר בפתיחה על ג'יימס לאוול וחבורת אנקל (מר איאן בראון לא הצליח להגיע), במה שהיה אחד מערבי הלייב היותר ססגוניים שלונדון ראתה, כך שמעתי.

הערב בו נכחתי אני היה זה של הלייבל הניינטיזי, שמבצע קאמבק מפתיע בימים אלה, 'רנייסנס' (מישהו אמר "Northern Exposure"?), כשהשמחה התנהלה בראשותו של די ג'יי סאשה, שהיה - וכנראה גם תמיד יהיה - הפייבוריט שלי. קלישאתי, אני יודעת. המוזיקה, ולא יעזור לכל המלעיזים למיניהם, היתה פשוט מעולה. אין מה לומר, הבנאדם יודע את העבודה. שנים שהוא יודע אותה. אמנם הוא עשה את זה בלי פטיפונים ותקליטי ויניל כמו פעם, אלא עם לפטופ ומיקסר, אבל הוא הרים את המועדון העצום הזה לגבהים שלא חשבתי שעדיין ייתכנו בשנת 2008, בטח שלא בכזה מועדון ובטח שלא בערב פתיחה. מטראקים עדינים עד מונוטוניים הוא חתך לאגרסיביות בלתי נשלטת, שיחק עם הסיקוונסרים, פתח וסגר, ערבל ובלבל, הקפיא את המקום בווקאלים מפחידים (גם כאלה של תום יורק) ומיד אחר כך הרתיח את הקהל בטכנו-טראנס מערפל. כמו שאמרתי, פשוט מעולה.

אם מועדון האב, פאבריק, נודע בזכות פלאי הסאונד והטכנולוגיה שלו, הרי ש-The Matter גורם לכל אלה להחוויר. מלבד מהבסים שנמצאים עמוק ברצפת הרחבה (מה שזכה לכינוי Bodysonic Dance Floor), מתהדר המתחם בממשקים אודיו-ויזואלים חדשניים כמו למשל מסכי התלת מימד עצומי המימדים שמעטרים את סביבת הרחבה המרכזית, כמויות של לייזרים שיוצרים אימג'ים תלת מימדיים ברחבי המקום ואורות מרצדים שמספקים נופך של סרט מדע בדיוני.

אין לי מושג איך הם מתכוונים למלא את החלל העצום הזה מדי סופשבוע, בעיקר עם הלוקיישן המופרך, אבל למי אכפת? מה שבטוח זה שהיה שם משהו באוויר הדחוס שלא הרגשתי הרבה זמן. אה, קוראים לזה קלאבינג.