פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משפחת ראש

      הצלחתה של "איש משפחה" לא נובעת מההומור הדלוח שלה, אלא מהאשליה האינטלקטואלית שהיא מוכרת לצופים. מאיה מרלוב פמיליארית

      בשנים האחרונות נוצר קונצנזוס סביב הסדרה "איש משפחה", הגורס כי זו סדרת האנימציה המצחיקה ביותר. הסדרה יצרה לעצמה בסיס רחב של מעריצים, שכלל לא נדיר למצוא אותם שקועים בשיחה אודות הגאוניות של הסדרה, נזכרים ברגעים אהובים ומצחקקים בלי שום סיבה נראית לעין. אותם מעריצים תמיד יהיו המומים לגלות שיש אנשים שמעזים לא לסגוד לה, שלא לדבר על אלו שבחוצפתם, חוסר הבנתם והיעדר חוש ההומור שלהם, לא נהנים ממנה. אז הנה, בואו תשמעו את דעתי: "איש משפחה" היא סדרה בינונית, לכל היותר; סדרה חסרת עומק וגרוע מכול, לא מצחיקה אותי בכלל.

      איפה העלילה?

      המאפיין העיקרי של "איש משפחה" הוא המחסור המוחלט בעלילה. כל פרק נראה כאילו נוצר מגיבוב של מספר בדיחות, שהושמו יחד כדי ליצור את הרושם שיש מוטיב מרכזי שמאחד ביניהן ומייחד את הפרק. ערימת שטויות מתגבשת לכדי עשרים ושתיים וחצי דקות בהן אין קו עלילה ובטח שלא אמירה על מעמד הביניים, אמירה שיוצרי הסדרה מתיימרים לספק. היטיבו לנסח זאת טריי פארקר ומאט סטון ב"סאות'פארק" (סדרה הרבה יותר מצחיקה, למשל) - הבדיחות ב"איש משפחה" לא רלוונטיות לעלילה. הסיבה היא שאין עלילה. בכלל. ומכיוון שאין עלילה, לא תיתכן גם אמירה שיכולה להישאר עם הצופה לאחר הצפייה בה. בניגוד ל"משפחת סימפסון" (עוד סדרה הרבה יותר טובה), "איש משפחה" נכשלת בלספק ביקורת משמעותית כלפי המשפחה הבורגנית, משפחת גריפין. בכל פרק אב המשפחה מבצע שטות כלשהי ובסופו אישתו האהובה סולחת לו והוא לומד את הלקח. תסריט קבוע זה חף מכל ציניות וביקורתיות, ומלמד כי הסדרה שותפה לערכים של מעמד הביניים האמריקאי, אותו היא אמורה לבקר. גם סטואי, התינוק הסובל מתסביך אדיפלי ומנסה להיפטר מאמו, לא מהווה שום חתירה תחת המוסכמות החברתיות ונבלע בתוך הנונסנס; הוא לא יותר מעוד אלמנט שמטרתו לבדר. וגם הוא לא מצליח - אחרי שמבינים את עקרונות ההומור שמבססים את הפעולות שלו - לעלות אף לא בת שחוק, שכן תפקידו קבוע ומוגדר, בדיוק כשם שהתנהגותן של שאר הדמויות צפויה מראש.

      ההצלחה של הסדרה, אם כן, לא קשורה בהומור שלה. את הצלחתה ניתן להסביר בכך שהיא מספקת לצופיה אשליה של אינטליגנטיות; אשליה שהם בעלי העומק התרבותי שהדמויות חסרות. ההומור של "איש משפחה" מבוסס למעשה על התייחסות או הפניה, הצבעה על תופעה תרבותית או פוליטית שהצופים אמורים להכיר. כך המשחק עובד - הדמויות מאזכרות אירוע מסוים והצופה מאושר עד הגג שהוא מבין את ההתייחסות. לגבי המסומן עצמו שאליו הפנתה הסדרה, המסמנת, לא אומרת כמובן דבר; היא לא מפתחת את הנושא שהעלתה ובוחנת אותו בהתבוננות מחודשת, אלא רק מזכירה אותו כבדרך אגב, ומבצעת עליו טייק-אוף נונסנסי. כי מה שחשוב הוא לא מה נאמר; מה שחשוב הוא שהצופה הבין את הההפניה ושהוא מרגיש שותף לידע הכללי שהתוכנית דורשת ממנו.

      אני אינטליגנט אני

      "איש משפחה" מצליחה, אם כן, משום שהיא מחניפה לאגו של הצופה, אשר יכול לראות עצמו כאינטלקטואל קטן, אדם שכעת יודע שהוא בעל ידע רחב מספיק כדי להבין את ההתייחסויות. הצופה מעולם לא נדרש להתאמץ לחשוב מעבר להתייחסות מסוימת, והוא לא נדרש להגיב על אמירה כלשהי לגביה. מה שמצופה ממנו הוא להיות שותף לאשלייה רדודה של אינטלקטואליזם, שבה לא צריך לדעת דבר לעומק, אלא רק להכיר, לזהות ולצטט. כך, בעזרת הסדרה המתחנפת, הצופה המאושר יכול להאמין שהוא לא שייך למעמד הביניים; שהוא שונה מהבורגנות הפתטית המוצגת. הוא בכלל אינטליגנט הבקיא בענייני דיומא. הוא בעל ידע מספיק כדי להבדיל עצמו ממשפחת גריפין. לרוע מזלו, הצופה לומד להיות שטחי בדיוק כמו הדמויות.