עד לרגע כתיבת שורות אלה, העונה החדשה והחמישית במספר של "הפמליה" פשוט לא מספקת את הסחורה, ואני מוכרח להודות שדווקא לא ממש טיפחתי איזשהן ציפיות מיוחדות עבורה. כי זה לא שהסדרה החביבה, הקלילה והחלולה הזאת שעוסקת בעלילותיהם ההוליוודיות הפרועות ומעוררות הקנאה של כוכב קולנוע צעיר ומבטיח, ושל שלושת חברי הילדות העלוקתיים שלו סיפקה יותר מדי סחורה גם כשהיא הייתה במיטבה. כלומר, אף פעם לא סבלתי במיוחד בעת הצפייה בה, ואף פעם לא מצאתי את עצמי משתעמם, ותמיד נמצאו בה מספיק ציצים, ג'וינטים ובדיחות הוליוודיות פנימיות בכדי להותיר סוג של חיוך דלוח על פרצופי המכוער, ואף פעם לא באמת הייתה לי סיבה להתלונן. אבל העונה החדשה דורכת במקום באופן כה קיצוני, שבמשך דקות ארוכות הייתי משוכנע שהחבר האהבל והעבריין שלי הוריד בטעות את אחת מהעונות הקודמות, שכבר ראיתי, ואני די בטוח שלא הייתי היחיד שחש כך.
וינס, תתגלח כבר
בפעם האחרונה שפגשנו אותו, וזה היה די מזמן (תאשימו את שביתת התסריטאים), וינסנט צ'ייס (אדריאן גרנייה) בדיוק עמד להשיק בקאן את סרטו החדש והשאפתני, שעסק בברון הסמים הקולומביאני פאבלו אסקובאר. בסצינות הראשונות של העונה הנוכחית, אנו למדים שהסרט המדובר שסיפור הפקתו איכלס מספר לא מבוטל של פרקים בעונה הקודמת - נחל כשלון כה עצום (תכפילו את "ג'יגלי" ב-"שערי הרקיע"), שספק גדול אם וינס יוכל להמשיך ולאחוז בתואר "הדבר הגדול הבא". יתרה מכך, יהיה לו מזל אם בכלל ימצא מישהו שיסכים לקחת אותו לתפקיד ראשי. אם לא די באלה, הסוכן הממולח, המבודח ושונא ההומואים שלו (ג'רמי פיבן התמיד משעשע) מתוודה בפניו שהוא בכלל לא מאמין בכישורי המשחק שלו. אאוץ'.
אז כן, וינס בצרות, והוא יודע את זה. אבל בגדול, כל מה שהוא עושה בתגובה לכל הנאחס הנ"ל, שנוחת לו על הראש כמו בורסה שנוחתת על ראשה של מדינה שלמה של קוראי דה מארקר, זה לגדל זקן. ובמקום להתבאס, או להיכנס לדיכאון, או להתמכר למשככי כאבים, או להרואין, או להוציא קצת עצבים על חברי הילדות העלוקתיים שלו, ולהגיד להם שילכו לחפש מי ינענע אותם כי כבר נמאס לו מכך שהם מקרקרים סביבו וחיים על חשבונו, כל מה שהוא רוצה לעשות אחרי שהוא מחליט להתגלח - זה להמשיך לכייף, לזיין ולהתמסטל. כי פאק איט, בנאדם. הכסף לא באמת חשוב. ההצלחה לא באמת חשובה. וכן, אתם אמורים פשוט לזרום עם זה, ולהאמין שזה מה שכוכבים הוליוודיים גדולים עושים, רגע אחרי שהם מתרסקים על הקרשים. מתגלחים, וממשיכים כאילו כלום.
אז אני יודע שלבוא ל"הפמליה" בטענות על כך שהיא איננה ריאליסטית זה קצת כמו לבוא לרותם אבוהב בטענות על כך שהיא איננה מצחיקה. אבל אם הסדרה הזאת אי פעם הלכה ונבנתה לקראת משהו, לקראת איזשהו אירוע משמעותי שיאפשר לה להיות קצת יותר מפנטזיה גברית שטחית ורפטטיבית שלוכדת את דמיונם של צעירים שטחיים ורפטטיביים העסוקים באופן אובססיבי ופאסיבי בעושר ובפרסום, הרי שההתרסקות הגדולה של וינס היא בדיוק המשהו הזה.
סוף סוף מתרחש כאן משבר שבכוחו לנפץ את הבועה מעוררת הריר בה שרויים גיבורנו; לזעזע את האידילה העצלנית, הנצלנית והריקנית שאליה הורגלנו (ושממנה - בואו נודה בזה - גם כבר די הספקנו להתעייף). אבל לא. שום דבר כזה לא קורה. מה שהיה הוא שיהיה. ואם לשפוט על פי ארבעת הפרקים הראשונים של העונה החדשה, הפעם זה גם הולך להיות קצת פחות כיף מבעבר. בעיקר כי עושה רושם שאף אחד לא סיפר לאנשים הטובים שכותבים את הסדרה הזאת ששביתת התסריטאים הסתיימה. אבל גם כי בדיחות נוטות להיות מצחיקות יותר כששומעים אותן בפעם הראשונה.
ורק מארק וולברג יושב על ערימת שטרות
אל תדאגו, בנות ובנים. וינס ינסה לבצע קאמבק. בינתיים הולך לו לא רע. הוא קורא תסריטים, מזיין בחורות ממש יפות, נפגש עם מנהלי אולפנים, מעשן את החומר הכי טוב שיש, מזיין בחורות ממש יפות - אתם יודעים, הרגיל. בין לבין, ג'וני דרמה עדיין מתנהג כמו אהבל ומביך את עצמו בפומבי, אי החמוד עדיין מבלה את רוב זמנו בתופסת פלאפונים עם כל מיני אנשים חשובים, טרטל השמן עדיין מסטול מהתחת, וארי הקריזיונר עדיין מציל את המצב מבחינת בדיחות, ועדיין שונא הומואים. אתם יודעים, הרגיל.
ובין לבין לבין, מארק וולברג שחקן לא רע, מפיק הסדרה, והאיש שעל חייו היא כביכול מתבססת (למרות שהוא בכלל אדם שמבקר בקביעות בכנסייה) יושב על ערימה גבוהה של שטרות ירוקים, ומודה לישו הנוצרי על כך שלבלוף שהוא מוכר תמיד יימצאו קונים. אחרי זה הוא צוחק כמו מיסטר ברנז, והולך לשתות דם של תינוקות יהודיים. גמר חתימה טובה!