פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גאנג באנג

      הקליפס היו צמד קטלני יותר מקראק, אבל עם "Re Up Gang" הם מביכים את עצמם. איל רוב מתנחם בפליינג לוטוס

      לדבר, כידוע, כל אחד יכול. במיוחד בהיפ הופ, ז'אנר בו זיוני השכל הם בגדר הכרח. האמינות היא זו שמפרידה את הסוחרים מהמשתמשים. את מה שרייקוואן וגוסטפייס עשו בקריירה ארוכה ומפוארת הקליפס הצליחו להשיג בשני אלבומים שהפכו אותם, יחד עם הצמד מסטטן איילנד, למייצגים המובהקים של הקוק-ראפ. לפושה טי ומאליס, שני אחים מוורג'יניה יש את הדיבור, הפלואו, הסיפורים ובעיקר היה להם את הביטים שתפרו את הכל והפכו אותם להרבה יותר מאשר גטו סופרסטארז. הנפטונז גרמו להרבה גנגסטרים להישמע טוב, אבל הקליפס היו אלו שגרמו לנפטונז להישמע גנגסטא. זה היה שילוב קטלני יותר מקראק-קוקאין ועשה הרבה כסף. ערמות. אלבומם השני "Hell Hath No Fury", שיצא לפני כשנתיים, הוא בשקט אחד מהטובים של העשור הזה וסתם את הנחיריים והפה של אלו שמיהרו להספיד את הקליפס והנפטונז כאחד. קלאסיקה בק' הידיעה. הכישלון של האלבום במכירות, סכסוכים עם הלייבל וכמובן מידה מכובדת של פראנויה ולשונות רעות פירקו את החבילה, והקליפס השיקו לייבל והרכב חדש בשם Re Up Gang.

      3 מיקסטייפים אחר כך והקליפס מוציאים את האלבום הרשמי של הרי אפ גאנג, "the Clipse Presents The Re Up Gang”, ותנו לי להיות ניסים קיוויתי לשנייה – כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. אין מילים מלבד 'בושה וחרפה' על מנת לתאר את האלבום הרשמי והראשון שהקליפס אחראים עליו מאז שנפרדו דרכיהם מפארל וצ'אד. בואו נתחיל בשני הליצנים שהאחים צירפו לחזית הווקאלית שלהם, סאנדמן ו- Ad Liva, שלא תורמים דבר שהיה חסר לפושה ומאליס. להפך. נדמה כי הם מדרדרים אותם למטה. מי שעוקב אחרי "We Got it for Cheap”, סדרת המיקסטייפים שמיתגה מחדש את הקליפס כבוסים ואת ה-re Up כהרכב הדגל שלהם יכול לזהות באלבום הרשמי כמה בתים שהופיעו בעבר בכותר השלישי. ומצמד ליריסיסטים מושחז כמוהם הדבר משול כאילו מכרו קילו סודה לשתייה ולא את הדבר האמיתי ממנו עשו את הקריירה המפוארת שלהם. על כזה דבר ברחוב מקבלים יריה בראש, מי כמוהם יודע.

      החיפוף לא ניכר רק במילים, אלא בעיקר בביטים. התקליט כולו, להוציא שלושה שירים, נשמע משומש, מעורבב, משוחזר ובעיקר טפל כמו טעם של קוק על צלחת פיירקס לאחר חימום במיקרוגל. לא ברור מי המפיקים שמאליס ופושה שכרו אבל ללא ספק הם עונים בשלמות על המנטרה שלהם we got it for cheap. זול. זול לאללה. תחליפי שירים כמו "Street Money" לא נותנים פייט לקריסטל המנצנץ של "Me Too” מהאלבום הקודם. יש כאן תחושה של עייפות, שיעמום ובעיקר 'מה, נעשה עוד שורה?' מכאלו שתמיד היו רעבים, מסוכנים ובעלי כריזמה שהתפוצצה בשורות טקסט שנמדדות בקילואים.

      הדיבור הוא שהאחים ת'ורנטון, כמו דילרים מיומנים, שמרו את הזהב השחור שלהם לאלבום הרשמי שלהם בתור הקליפס. כי אחרי כזאת חרפה עדיף להם לשמור על הדיי ג'וב שלהם. בזה לפחות לפי מה שהם עדיין מספרים, הם מספר 1. בהיפ הופ, כמה מבאס לכתוב את זה, הם כבר לא.

      הקליפס, "Re Up Gang"
      (Koch)

      פרח הלוטוס

      המילה אוונגרד לא זרה לסטיבן אליסון. כילד הוא קרא לאליס קולטריין דודה, ולרבי קולטריין היה דוד. אתם יכולים לנחש לבד איזה מוזיקה שמעו שם בארוחות המשפחתיות. תחת השם פליינג לוטוס הוא הוציא שני אי פיז מדהימים, שורה מאד מגוונת של רמיקסים לאמנים שונים ואלבום אחד מצויין "1983”, שהזריק קצת תוכן קריר לוורידים ההולכים ונקרשים של הלייבל "פלאג ריסרץ'”. בדומה לקולקטיב סא-רא, גם לוטוס ידע להימנע מהאוננות העצמית הנלווית תדיר לאמני אוונגרד, שפשוט לא יודעים היכן עובר הגבול בין חדשנות לחפירה. לוטוס שמר את הביטים שלו מבוססי באס, משורטטי סנתיסייזרים ותמיד הותיר במרווח שבינהם מקום להבלחי סול אנלוגיים להאניש ולחמם את הניסויים המוזיקליים המרתקים שלו. “1983” לא נשמע כמו שום דבר אחר בסביבה. וואחד מחמאה להגיד על מישהו שעושה מוזיקה בתקופה בה כל אחד עושה מוזיקה. “לוס אנג'לס", שיוצא שנתיים אחר כך, ממשיך ומעמיק עוד יותר את החקירה של פליינג לוטוס בתוככי המכונה והשיטוט הספורדי אחר המקום ממנו היא מרגישה צלילים.

      האווירה כאן עלולה להיות קרה מדי בהאזנות ראשונות. תחושות פלאשבק לא נעימות של אלבומי לופים מהניינטיז של יותר מדי הייפ ופחות מדי מוזיקה מאיימות לקפוץ מתוך האוזניות. אבל זה מתפוגג מהר יותר מכפי שקרה למילים 'טריפ הופ'. היפ הופ כבר הרבה זמן לא נשמע אחרת כמו באלבום הזה והעובדה שאין כאן בית אחד של ראפ אינה גורעת מההיפ הופיות שלו. להפך, רק מדגישה שבסיס של כל שיר טוב חייבת להיות מוזיקה, לא בובה. ומה שעושה, בין היתר, את המוזיקה כאן לכזו טובה היא שמירה על שני מימדים שהאוונגרד נוטה לשכוח – פ'אנקיות וחוש הומור.

      הרבה מרוחו של ג'יי דילה שורה על האלבום הזה, לעיתים כמו בקטע "Gng Bng" נדמה כי זה דילה יושב יחד עם אפקס טווין, רק בלי הגליצ'ים; הקטע בעל השם המנצח "Beginers Falafel” הוא דילה למקצוענים, ויושב בול במיקס עם הרבה מהאינסטורמנטלים הרבים שהותיר אחריו הכישרון הגדול מדטרויט. כמוהו גם camel שמצליח לספר סיור שלם בלי לומר מילה אחת אלא רק באמצעות גרוב היפנוטי וחגיגה של יצרים שמחוללת עליו. הכל במינון. בקטעים הבודדים שיש כאן ווקאלז, היוםי מרים את ראשו ומיישיר עיניים לנשמת המאזין. ג'נגה סופי, למשל; אחד הקולות היותר מרתקים שיצא לי לשמוע לאחרונה. "A Duet" (שכבר אוזכר בקאסט של אמיר אגוזי) הוא אחד מהקטעים האלו שלא מניחים לך לשמוע משהו אחר לפרק זמן לא הגיוני. צמרמורת.

      וצמרמורת מקבלים כשהרגש חוטף וויש. וזה ההישג הגדול של פליינג לוטוס, הוא אמנם פוטוריסטי, מאד דיגיטלי, כמעט רובוטי וגליצ'י לפרקים, אבל הוא לא שוכח מאיפה באה המוזיקה; מהרגש. וכאלבום "Los Angeles” מביא משב רוח רענן – מקפיא לעיתים – למוזיקת המיקרוגל סביבנו. וזה מרגש. יא אללה כמה.

      פליינג לוטוס, "Los Angeles" (וורפ)