פאטה מורגן

בחצי השנה האחרונה אני מתהלך בתחושה שמשהו נסדק בשריון האל-חלד היצירתי של קרל קרייג. עד היום זה לא משהו שהעזתי לומר בקול רם – בכל זאת קרל קרייג – למרות שחלפה כבר יותר משנה מאז הפעם האחרונה שהוא הצליח באמת לרגש אותי (עם הרמיקס ל"Like A Child" של ג'וניור בויז). הבעיה עם קרייג היא לא, חלילה, שהוא חתך לכיוונים של יורו-טראנס לטבי, או לקח את האלבום האחרון של עברי לידר קשה מדי – הוא עדיין מפיק טכנו עמוק יותר מהמשבר בוול סטריט - אלא שהוא מתחיל, כלומר ממשיך, לחזור על עצמו; מפעיל את אותם כפתורי קסם עליהם הוא אוהב ללחוץ ומבצע את אותן מניפולציות – הקיק המוכר, הפדים הדטרויטיים הקלאסיים, הבאס שתופס נפח ככל שהקטע מתקדם - על שירים שונים. קרייג אמנם שומר על המצוינות אליה הורגלנו ממנו כמו גם על תביעת היד המוזיקלית האישית שלו, אבל הופך לתלוי יותר ויותר בחומר הגלם איתו הוא עובד (כך למשל הרמיקס ל"Sound of Silver" של LCD סאונדסיסטם היה מוצלח בעיקר בזכות השיר המקורי). גם הלייבל שלו, Planet E, סובל מאותה עייפות חומר, כשאפשר לדמיין בקלות כיצד יישמע כל ריליס שלו (בדיוק כמו של הבוס).

ואז מגיע קטע כמו הרמיקס שלו ל"Detroit" של מורגן גייסט ואתה בכלל מרגיש מטומטם שהעזת לפקפק באיש ופועלו. כמו בחורה שיש לך ספקות לגביה כשלמעשה הספקות שלך הם כלפי עצמך בלבד. דווקא בקטע שנדמה כאילו אין מה לשפר בו קרייג מוכיח מדוע הוא המפיק הפורה והחשוב ביותר שיצא מחבורת הטכנואידים של דטרויט ומדוע בזמן שהחברים שלו חיים על תהילת העבר הוא ממשיך לשכתב את ההווה ולהתוות את העתיד. קרייג לא עושה כאן יותר מדי, ובזאת גאונותו; הוא נותן למלודיה המלנכולית של גייסט להוביל את הדרך, ומגבה אותה קלות עם ביט שמוסיף לה דרייב ומעבה קצת עם סינתסייזרים מלמעלה. התוצאה היא קטע יפהפה, שמבטל את הדיכאון של שעון החורף ונותן סיבה לצאת למועדון, ולו רק כדי לחכות לרגע שבו הוא יתנגן ברקע.

"Detroit" הוא הקטע הראשון מתוך "Double Night Time", האלבום החדש, השני, של מורגן גייסט. גייסט, למי שלא מכיר, הוא חצי הצמד הדיסקו הניו יורקי (במקור מג'רזי) מטרו אריאה והבעלים של Environ, הלייבל שבו יצאו גם שני האלבומים המוצלחים של קלי פולאר, מי שבעצמו אחראי לעיבודי המיתר של מטרו אריאה. "Double Night Time" הוא מסוג האלבומים שברגע שהם מתנגנים ברקע ישר יגיע מישהו וישאל אותך "מה זה?". גם אם כבר יצא לכם לשמוע את מטרו אריאה, או את קלי פולאר, הוא ישאיר אתכם בשוק טוטאלי. עזבו את הרפרורים לכל הערים, תתי הז'אנר, הפרסונות, הקלאסיקות והרגעים המועדוניים הבלתי נשכחים שיש כאן. עזבו גם את ההפקה הנקייה ונטולת הרבב, השימוש בפלטה לא שגרתית של צלילים – עמוקה ורחבה הרבה יותר מזו אליה הורגלנו עם מטרו אריאה - התרומה המרגשת של כלי הקשת והעומק, שמגיע ממצולות נפש ללא תחתית; "Double Night Time" הוא פשוט אסופה של שירים יפהפיים עם מלודיות שישברו לכם את האישיות.

גייסט חבר כאן לג'רמי גרינספאן, הסולן המרגש של ג'וניור בויז (באמת מה נהיה איתם?) לשיתופי פעולה של פופ עתידני מלווה בהדים מההיסטוריה של דטרויט, שיקגו וניו יורק; הטקסטים של גייסט (שמספר שכתב והפיק את האלבום בתקופה אפלה משל התראיין לשער של 7 ימים) על חיי הלילה, ידברו אל כל מי שגילה את האני האמיתי שלו אחרי החשיכה. זה אלבום דיסקו למי שהמסיבה האמיתית מתרחשת אצלו בראש ולא נגמרת גם כשהוא הולך לישון יומיים אחר כך. יחד עם האלבום של הרקולס אנד לאב אפייר מתחילת השנה והחדש והיומרני של לינדסטרום הוא מלמד – שוב - שדיסקו הוא לא רק סגנון מוזיקלי; הוא מצב נפשי.

מורגן גייסט, "Double Night Time"
(Environ)

עוד מישהו שקשור באופן ישיר לקרל קרייג הוא קני לרקין, שהוציא ממש עכשיו אלבום חדש ב-Planet E. בדומה לקרייג, גם לרקין הוא בן לדור השני של מפיקים דטרויטיים שלא היו צריכים לבנות את המורשת מאפס, אלא לשמר אותה (לא בהכרח משימה פשוטה יותר). על אף מיני רנסנס שחווה בשנתיים האחרונות עם הוצאות מחודשות לקטעים ישנים בלייבלים כמו Rush Hour, אחרי הביקור הדי מאכזב שלו בברזילי בפברואר – הרבה יותר מדי קטעים מיושנים וצפויים - אפילו לא קיוויתי ש"Keys, Strings and Tambourines" יהיה יותר מחוויה שתחלוף ליד האוזן. כהרגלי טעיתי.

אולי זה בגלל שלרקין הוא די ג'יי יותר טוב מאיך שהוא הציג את עצמו בפני הקהל הישראלי (עוד אחד שחושב שאנחנו ילידים מפגרים?); יכול להיות שעם הפטיפונים הוא לא מצליח לתרגם את הרחשים הפנימיים שלו טוב כמו באולפן, ואולי זה בכלל לא קשור לכלום (גם סטייסי פולן הוציא אלבום גדול לפני 7 שנים ולא סיפק את הסחורה כמעט בשום פעם ששמעתי אותו), בכל מקרה - לרקין הנחית כאן וואחד בומבה.

"Keys, Strings and Tambourines" הוא אלבום הטכנו הדטרויטי הכי טוב ששמעתי מזה הרבה מאוד זמן. הוא קלאסי, אין בכך ספק, אבל לא נשמע אנכרוניסטי וטהרני מדי. תפיסת הטכנו שלו היא עצומה, כמעט ג'אזית ברוחב היריעה אליה היא שואפת; לרקין מספק הרבה מאוד רגעים מוזיקליים שלא מיועדים לרחבה המובנת מאליה ("Cirque De Soul" היפהפה), לצד מורידי קונפטי כמו "Wake Me" ו"You Are". מה שכן, זה לא אלבום להתחיל לאהוב דרכו טכנו, או לגלות איתו את הקסם הדטרויטי. "Keys, Strings and Tambourines" הוא שעה ורבע של אהבה טהורה לאוהבים. זה הרבה יותר ממה שהעזתי לבקש.

קני לרקין, "Keys, Strings and Tambourines"
(Planet E)