היי בנטורל: יום כיפור

ואיכשהו, אלו תמיד הכלבים, יצורים קדמונים שכמותם, שמרגישים בזה ראשונים. בשוך נביחתם שמים לב להתמעטותן של צווחות הגיל של הילדים ולשנייה של קדושה, כשמתרגש על כל העיר השקט. גדול אף יותר מזה הפתאומי והשליו ששרר במהלך כל היום. ורק אז רחש מנוע החיים המודרניים, זה שכל כך מהר מתמסרים לחסרונו, מתנכח מחדש והלב נחמץ. עוד יום כיפור תם. היום המופלא בשנה. פתחתי את המקרר, מזגתי מלוא הכוס סודה, הסתכלתי על הים המתנדנד רפה איברים בערסל האפלה, עוד צפצוף מכונית, וזהו נגמר הצום. שתי הידיים, כמו מעצמן, החלו בהכנת טחינה ערבית משובחת בזמן ששתי פרוסות לחם שיפון מסיימות שיזוף איטי בחופי הטוסטר. דווקא השעה בה אתה חוזר לחיים שלך - אוכל, מים, שכר דירה, מחשבות על זיונים, סמסים של מסיבות - היא השעה העצובה ביותר ביום הזה. יש הרבה מקומות שאני אוהב, אבל את תל אביב אני אוהב יותר. במיוחד ביום כיפור. היום שגורם גם לעיר ה-AM:PM להתעטף בטלית שכולה אויר תכלת נקי. ושקט. אלוהים, פתאום אתה שם לב כמה שקט יש בעיר הזאת כשאשכרה מניחים לה, כמו שהיא.

יום כיפור. שם חזק. מנוסח היטב. כל מילה מדויקת, בול במטרה. יום. כיפור. החוקים ברורים. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. מאז ומתמיד היום הזה הסתדר לי עם חוזק. משהו חזק ליום חזק. אופיום למשל. הנה סטלה שהולמת את מימדיו התמירים של יום שכולו כיפור. משהו משמעותי, עמוק, לא כזה גורם לך לחייך חיוכים מזכוכית וללהג הברות מטופשות שהולכות ומתעצבות למילים כמו קרמבו, במבה, קולה. על אופיום לא צריך לומר מילה נוספת. אקספוזיציות ונובלות קמלות לידו. גם ספקות. וכשזה חומר טוב, גם מבטים הופכים חסרי תועלת. נותר רק ליהנות מלהיות, צריך לדעת שאין טעם להבין משהו מלבד העובדה המרגיעה שכולנו נהיה רק זמן אשר עבר. 6 שנים עברו ואני עדיין זוכר את את הכיפור ההוא, זה שנמשיך - חבורת אבירים תל אביביים הולכת ומתדלדלת - לדבר עליו בכל אחד כזה שיבוא עלינו לטובה.

ב-2002 הייתי חזיר סמים. כל דבר, מכל דבר, עם כל דבר. כשאתה כזה אתה פוגש אנשים מכל מיני סוגים. ואנשים מכל מיני סוגים אומרים לך כל מיני דברים. אחד מהם, מסקרן כמו מפת אוצר סודית בידיים שהרגע חלצו פקק של עוד חבית רום, הגיע אלי משני אנשים שהקשר ביינהם רופף. מילה אחת שמקפלת בתוכה פיתולי סטלה מסולסלים ועתיקים כתפילה. אופיום. אוי כמה אני אוהב את המילה הזאת. מלך מלכי המלכים, הסם של הסמים כולם, האבא של כל הסטלות בעולם. 3,500 שנה של סטלות מהכבדות שידע המין האנושי; כאלו שהחלו בימי הפרעונים ונמשכות עד היום בקול ענות חלושה שכולו דופמין. אם אופיום היה מוזיקה הוא היה נשמע כמו רוברט ג'ונסון, המלך של הבלוז: גולמי, מפרק וחורק. אופיום בלוז. לא בכדי האמנה הראשונה שנכתבה אי פעם לפיקוח על הסמים קרויה על שמו.

בהתחלה הייתי סקפטי. בדיוק סיימתי איזה עסקה קטנטנה שכללה העברת חומר כזה תמורת אחר, מינימום ידיים, אוזניים ופיות ומקסימום רווח לכל אחד מהצדדים. משהו לשים בצד, ככה בקטנה. מהסוג שאתה מרים עיניים לשמיים המתקדרים, אומר יפה תודה וגוזר על עצמך שתיקת התנזרות. לעשות טיזינג לפורטונה זה לא משהו שאתה רוצה לעשות, בטח שלא לפני יום כיפור. מחד, כשאתה מתעסק עם חומרים לא חוקיים הצניעות היא בת הברית החשובה ביותר. ומאידך, עצם ההתעסקות שלך עם חומרים לא חוקיים מעידה על אחוז תחבולה הכרחי לאדם אשר נאלץ לעמוד מול זולתו עם שקית אטומה בכיס. וכך מבלי להתכוון שיקרה מזה משהו זרקתי לבחור ש"אם הוא שומע, אז אני מכיר מישהו שיקנה את כל מה שיש, ולא משנה כמה או בכמה." הקיץ בדיוק החל לנער את החול ולקפל את הלונגי, וראש השנה, כפרג עקשן, התגאה בכרבולתו המאדימה. אריק שרון, עוד עקשן אדום כומתה, היה ראש הממשלה. באוויר עמד ריח ביאושים, שדחק להתנתקות מכל מה שמריח כמו פוליטיקה מקומית, והייתה דרישה מטורפת לחומרים שיכולים לעזור בתהליך המייגע הזה.

וממש כמו יום כיפור, אין אחד שעושה את זה יותר טוב מאופיום. שעתיים לפני שסוגרים את הבאסטה על העיר, הטלפון צלצל. תכין ת'כסף, הבחור אמר בטונציה שיכולה לפרק פוליגרף לגורמים. 4 ספרות תוקתקו במהירות שיא בלפחות 4 כספומטים שונים בעיר, טוסטוס אחד ושני רוכבים אספו את השטרות לערמה מרשימה שיכולה לסדר יופי של ארוחה לחג למשפחה ממוצעת בבני ברק. בדרך לדירה של הבחור רף ההתלהבות איים, ממש כמו השופר 24 שעות אחר כך, לקרוע את השמיים. זו הייתה מסוג החוויות מהן לא זוכרים הרבה, אבל הן נחקקות לנצח. היינו משהו כמו חמישה-שישה חברים הכי טובים בעולם. כמה דקות לפני שכל אחד מאיתנו נפנה לעניינים מטרידים כמו קריירה, מסעדות, חיתולים ודיבורים בהברות מתיילדות. זה היה רגע כזה שרק אופיום, ולא שום סטלה אחרת, יכולה לעגון אותו לצד החוויות האלו שתמיד יהיה כיף להזכיר אותן לאחר שנגמרו. אני הייתי קצת סקפטי בנוגע לכמות. אבל זה שמסר אותה, דביקה צמיגית ושחורה כמו קללה של מכשף, אמר שזה לא החרא הזה שהבדואים זורקים עליך כשאתה מגיע לסיני. מדובר כאן בכיוון שמגיע עד תאילנד. והקשר הגורדי בין שתי המילים אופיום ותאילנד ידוע גם לראשון מבין הסאחים. שאלתי אם יש עוד והוא אמר שלא. ידעתי שהמניאק הולך לעשות על זה מכה כפולה, אבל כשזה בא זה באמת בא. וכל מי שקנה אי פעם סמים בחיים שלו, כל שכן את אלו יקרי המציאות, יודע כי לא משנה כמה כסף יש לך, ידו של המוכר תמיד תהיה עליונה. אמרתי בלב "ס'אמק", נתתי הכסף ולא יכולתי לחכות עד לערב.

כמה שעות אחר כך הייתה ערמה של חברה על רצפת פרקט מפונפנת. הסרט "Swingers" נותר בעטיפה, חסר תועלת כמו רוב החפצים ביקום כרגע. ווגאס בייבי, ווגאס? לא הלילה מותק. על השולחן ליד הדי.וי.די נותר הניילון, אשר כל אחד ואחד מהחבורה בדק, כמה וכמה פעמים במצבי טשטוש משתנים, אם נותר עוד משהו לנשנש ממנו. מישהו (זה שהביא את הסרט, אגב) אשכרה חשב שזה יהיה רעיון טוב ללעוס אותו ולבלוע את הניילון, כי בטוח יש שם משהו. תמיד יש את הקרוע האובר-יצירתי הזה שחושב, ובדרך כלל עושה, את דברים שאף אחד לא יעז לעשות.

אני לא זוכר הרבה. באמת שלא. קרו מאז יותר מדי דברים אבל אני זוכר שלפעם ראשונה הבנתי משמעותה של כפרה מהי. הכל היה מעורפל וחלבי ורק לנקודה אחת עשוייה מיהלום, זו שנעים כל כך לבהות בה ולחייך מולה חיוכים גדולים של ילדים קטנים. הבנתי עד כמה עמוק השקט יכול להגיע דווקא בעיר שלך, מוקף במה שהיו עד לא מזמן החברים שלך ועכשיו נראים כמו כתמי רורשאך שטושטשו ביד אמן בתוך החלל המאד נעים שלך. זה היה אחרת. חוויה. מהסוג שאין טעם אפילו לנסות לשחזרה. כי היום, 6 שנים אחר כך, הכל השתנה. הכל חוץ מהיום הזה. יום אופייטי שמצליח להשתיק מהומה רבתי כמו מדינת ישראל ל-24 שעות. ואם זה לא חומר חזק, אז אני לא יודע מה כן.