פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוזה אותך מולי

      חוזה גונזלס נתן אמש את אחת ההופעות האינטימיות והמרגשות ביותר שהבארבי ראה מעודו. איל רוב השתתק

      שקט. נדמה לי זה המפתח להבנת הקסם הזה, שהגיע והעיף את הבארבי. בשקט בשקט, חוזה גונזלס הביא את השקט העצור הזה שבו - זה שמתבטא בנגינה מופלאה, כמעט כמו מי שאחז בו שד – ופגע בקהל, שחלקים רבים מההופעה, שמר על השקט ונתן לאיש את מלא תשומת הלב, כמו שמגיע לשקט. הרבה סבלנות הייתה אמש בבארבי ולא צריך להיות במקום יותר מדי פעמים בכדי לאמוד את הנדירות שבעניין. איך איש מוכשר מביא בזמן אמת, את האמת שלו בכל פריטה מהגיטרה הקלאסית שלו, כפוף, כמו מתכנס אל הצלילים המתוזמרים שהוא מפיק משישה מיתרי ניילון, עד שהמאזין, גם זה המיומן, צריך לבדוק חזור ובדוק שאין שתי גיטרות על הבמה החשופה. במה אליה קהל שלם נשא את עיניו ויותר מזה את אוזניו, כדי לקבל את אחת ההופעות האינטימיות והמרגשות ביותר שאורוות הרוקנ'רול החבוטה הזו ידעה מימיה.

      גונזלס אמנם הצטייד בשני נגני ליווי, אחד על כלי ההקשה ואחת, ארנבת יפנית למראה על הווייב (להוציא קטע בו ניגנה על הרמוניקה לא היה ברור מה היא עושה שם, כנראה היא החברה של החוזה), אך בפועל, כמו בתקליטים שלו, הוא לא זקוק לאף אחד. יש בו את כל מה שצריך כדי להגיע ללבבות האנשים שנתנו לו את כל הספייס לפרק את הרגש הזה, שמציף את כל אחד מהשירים שלו. וכן, גם את הקאברים. ומילה טובה גם לקהל הישראלי: אין לי מושג מהיכן באו כל האנשים שפוצצו את הבארבי אמש. קהל צעיר, אחר; לא היפסטרי, זה ברור; קהל של מוזיקה, שנתן לבנאדם את כל מה שיפה בקהל הישראלי, זה שמזהה בשנייה מתי עובדים עליו ומתי עובדים איתו. וגונזלס, סוג של צ'ראמר מהזן המבויש, זה שצריך לסתום את הפה כדי לשמוע את לחישת המלאך שלו, קיבל אתמול את מלוא האהבה, מקהל שאפילו לא היה צריך לשיר איתו את השירים כדי להרגיש אותם. כל מה שהיה צריך זה להיות. ואז לשמוע. וזהו. האמת הייתה שם.

      מלא ביטחון הבכל אקורד

      הוא פתח באחד לא צפוי "Deadweight on Velveteen", שהיה מין מאבק, כזה שימשך לאורך כל ההופעה, בין קול המלאך לפריטות הגיטרה המטורפות, אלו שמסוגלות גם לנקב חורים בתקרת הבארבי ולהבליח משם כמו שני פנסים אל השמיים למעלה. זה היה כמו לקבל אגרוף מהיר ישר לאף. כזה שמעיף את כל המחשבות הקודמות שלך לעזאזל ומפנה מקום להלם של העכשיו. והעכשיו אצל גונזלס, בעיקר כשהוא לבד, הוא אמצעי מבע מושלם. הוא חוגג את העכשיו. מלא ביטחון בכל אקורד, לא ממהר לסיים את השירים הקצרים שלו, מתעמק בתוך הרגע הזה ומצליח למצוא את גרעין האמת אשר בבסיס המוזיקה שלו וממנו להפיץ בעדינות. זה מקסים. באמת. אין טעם בציניות. זה לקח אחד מהמוזיקה של גונזלס.

      "Hints", גם הוא מאלבום הבכורה המופתי שלו, רק ממשיך ומסמן כמו אבוקה את הכיוון אליו חוזה ייקח את כל הבארבי בשקט בשקט לשעה וחצי הקרובות. אנשים מכירים את השירים, מרגישים את הוויב הזה מכל הקהל למשמע האקורד הראשון שלהם, אבל כולם מפחדים לשיר איתו, בניגוד להופעות אחרות למשל, משהו בקול הזה גורם לאנשים לשמוע רק אותו. אפילו את הסמול טוק של אנשים שרואים אחד את השני בתור לבר אנשים ניהלו בשקט. בלחישות. אולי זו הסמיכות ליום כיפור. שישה שירים בפנים והשקט האגור הזה נפתח בחיוך של האיש. "How Low", השיר הראשון מאלבומו השני, "In Our Nature", שובר גם את אחרוני הסקפטים וכעת כל הבארבי מונח אצלו בכף היד, זו שמיטבה כל כך לפרוט על הגיטרה. גונזלס הרגיש במומנטום המטורף שנותר מתוך השקט שלו והמשיך ללהט עם "Lovestain" וכל הקהל מוחא בקצב, טיפה אוף ביט כמו שתמיד קורה כשקבוצת ישראלים מנסה למחוא כף בקצב. שעה בפנים ויכולת לראות סביבך איך אנשים למדו את עצמם ליהנות מהשקט.

      ואז הגיעו הקאברים

      ואז, בלתי נמנעים כמו שהם, אחרי שעה ומשהו של שירים אורגינלים שלא זקוקים לשום גימיק מלבד ביצוע מדויק עם קמצוץ של זיעת הופעות, הגיעו הקאברים. "Teardrop" סיים בצורה הולמת את ההופעה, ו-"Heartbeats" פתח את ההדרן הקצרצר, כשההתרגשות ניכרת גם מבעד לזקן על פניו של גונזלס. הוא מלמל את ה"תודה רבה" וה"לילה טוב" האלמנטריים ואפילו עשה כבוד לעידן רבינוביץ', מופע החימום שלו. אחריהם הוא חזר עם המנון האקסטזי של The Knife והקדיש אותו, לא הבנתי בדיוק למה, לציון שנת השישים לחתימה על מגילת זכויות האדם של האו"ם. שבדים. לך תבין.

      השיר האחרון, היה הרגע התמוה ביותר של הערב, לאחר שסחרר קהל שלם במחול איטי ואינטימי, מלמד אותנו תוך כדי את מה שדפש מוד יבואו עוד מעט לשיר לנו בקולי קולות –ליהנות מהשקט – מגיע עוד קאבר. ביצוע אנמי ומאולץ ל-"Small town Boy" של ברונסקי ביט, אולי ההגדרה המושלמת לחוזה. ילד מבויש שמגיע ממקום קודר וחסכני ברגש, ומפרק, בשקט בשקט מקום מיוזע ורעשני כמו ישראל. ואת זה רק מי שבא מעיירה קטנה יכול לעשות. כשהוא סיים, צחוק הגורל בכבודו ובעצמו - ליין סטלי ואליס אין צ'יינס - ליוו את האנשים שמשום מה לא מיהרו לצאת, אלא עשו את זה בשקט בשקט. כל אחד עם המחמאות שלו שנאמרו כמעט בלחש.