הרחובות ממריאים לאט

העובדה שמייק סקינר כמעט וזנח את המחשב באלבום החדש שלו, "Everything Is Borrowed", מוכיחה סופית שאין לו שום כוונה - וכנראה גם אף פעם לא היתה לו - להיות נושא הלפיד של הגריים הבריטי. למעשה, מאז ומעולם הוא סתם רצה להוציא לאוויר את הליריקה המבריקה שלו על כל רקע שהאמצעים – וכך גם צריך להתייחס לגריים, כאמצעי בלבד - העומדים לרשותו מאפשרים. האווירה הבולטת באלבום החדש, שמבליטה אופטימיות, רגיעה, נוחות ואסקפיזם מוחלט מכל סוג של אקטיביזם או פעילות חברתית, מסמלת מעבר של דור שלם לעולם המבוגרים. לא פחות.

הרבה פעמים מתייחסים אל אמנים מצליחים כאל כאלו שמחזיקים דור שלם על גבם. בדרך כלל אלו סתם הגזמות (עם כל האהבה לארקטיק מאנקיז ולליברטינז, אני מאמין שהמוזיקה היום היתה נשמעת אותו הדבר היום גם בלעדיהם), אבל במקרה של סקינר אסור להיות ציניים - ב-2002 הוא הוליד משהו חדש לגמרי, כזה שלא היה שכמותו. הוא היה המגפון שממנו צעקו צעירים ממעמד הביניים ממקומות שונים בעולם (ולא רק בריטניה); הוא היה זה שהפך את חיי היומיום לשירה, שתיאר במדויק את חיי הלילה של אחרי עידן הרייבים ובאיזשהו מקום, הסנונית הראשונה והעוד-לא-מבחילה של תרבות האס-אם-אס.

היכולת הפנומנלית של סקינר לגרום לכל יצור נושם בקרבת גילו להזדהות הגיעה לשלמות באלבום השני והמופתי שלו "A Grand Don't Come for Free", וכמעט והתפוצצה לו בפנים עם האלבום השלישי, "The Hardest Way to Make an Easy Living" של 2006, בו הוא הציג את הצד הסלבריטאי שלו, כשהוא מערבב שנאה עצמית, שנינות ויותר מידי קוקאין לכדי רצף שירים מבולגן שנקטל (לא תמיד בצדק) כמעט מכל כיוון. היום, עם שחרור האלבום החדש פתאום אפשר להבין את אותו בלאגן. לפתע, גם השירים החלשים של לפני שנתיים נשמעים הגיוניים - סקינר היה חייב להוציא אותם, לנקות מגופו את כל הרעלים והכעס לקראת השקט הנפשי הקיצוני שעוטף אותו בימים אלו.

סקינר של היום הוא לא סתם מפויס יותר. הכביכול-בגרות שלו לא הגיעה על חשבון כנות או יצירתיות. סקינר מדבר אלי כיום בדיוק כפי שדיבר ב-2002 - רק שבאופן טבעי, הנושאים שמעניינים את שנינו השתנו. על מנת לא להישמע ארכאי, או כזה שמנסה להיאחז בליבידו הילדותי עוד קצת, הוא נמנע באופן מודע מכל אזכור לתרבות הפופ בפרט ולחיים המודרניים ככלל. הוא פשוט מספק אבחנות מדויקות, כהרגלו, מסביר את המציאות באופן פשטני וחכם ולא מפחד להישמע מפוכח ועמיד. כך יצא שהאלבום החדש הוא מרגש ואישי ועם המון שירים שקטים ורגועים, שיודעים לצבוט חזק בלב.

הרי סקינר הוא בין הבודדים שעדיף לקבל אותם בגרסה הקיטשית והרכרוכית - גם ככה הפזמונים המזייפים שלו יצילו אותו מלהישמע כמו פיל קולינס, ולמזלנו, כשהוא שניה לפני גיל 30, הוא הוריד את החזות השובבה ונשאר נקי מכל פוזה. הוא אפילו שכר להקה וסידר לעצמו הפקה מדויקת יותר מאשר זו שהוציא מהלפטופ החבוט - וזה נשמע טוב בין אם הוא מטייל באזורים של Fאנק, דיסקו, גיטרות צ'יזיות או סתם סוג של היפ-הופ מינימליסטי שכזה.

האלבום הזה כל-כך נינוח, שלא תמצאו בו אף מילה על מועדונים, סמים או גיזרז. השירים היחידים שיכולים איכשהו להזיז ישבנים הם "The Way Of The Dodo", בו סקינר דופק פלואו רצחני כאילו היה דיזי רסקל, ו-"Heaven For The Weather", שיר מבריק, שמח וכיפי שמנסה להבין את הגבול בין הטוב לרע באופן הכי חמוד שאפשר ("אנחנו לא מסתובבים ושמים רעל בכוסות יין/ אבל אנחנו נהנים ממה שאנחנו אוהבים וזה לא תמיד הדבר הנכון").

בחזית האפית יותר יש את שיר הפתיחה הסוחף, "Everything Is Borrowed" , שנותן את הטון לאלבום כולו ("באתי לעולם הזה עם כלום/ אני אעזוב עם כלום חוץ מאהבה"), ואת "The Escapist", שיר הסיום הגאוני שבו סקינר מסביר איך הוא מתרחק בקלות מכל הבעיות שהעולם מנסה להפיל עלינו. בין לבין יש קטעים שאי אפשר שלא להתרגש מהם כמו "On The Edge Of A Cliff" שמנסה בהצלחה להיות ה-"Never Went To Church" של האלבום הנוכחי ושירי אהבה מקסימים, כמו למשל "The Strongest Person I Know", שהוא לבטח השיר השקט ביותר שסקינר אי פעם שחרר ו-"I Love You More (Than You Like Me)" עם הטקסט המוחשי עד כאב ("ציירתי ציור שלך בפעם האחרונה שראיתי אותך/ מעולם לא היה לי צורך לצייר תמונה כזו לפני/ למדתי הרבה על עצמי כשציירתי כל הבוקר/ זה היה ממש מחורבן/ אני צייר נוראי").

האלבום הבא של סקינר, החמישי במספר, הולך להיות האחרון שלו תחת השם דה סטריטס. סקינר אמר שהוא תמיד ראה את הפרוייקט כמשהו שנמכר ב-Box Set של חמישה דיסקים, וכשהוא יגיע ליעד הוא יעבור הלאה (עכשיו הוא משווה את עצמו ל"הסמויה"). כנראה שמלבד לתירוץ המשעשע, סקינר גם מרגיש מיצוי ורצון לעבור לפרוייקטים אחרים (או שאפשר גם לא להאמין לו. רוברט סמית טוען כבר 20 שנה שהוא מפרק את הקיור ותראו איפה הוא היום). מאוד מעניין אותי לראות לאן ילך הריליס הסוגר של הסדרה. אחרי אלבום חדשני, אלבום מופתי, אלבום כאוטי ואלבום מקסים, לא ברור מה עוד נשאר. הדבר היחיד שבטוח כאן זה שלא תהיה אכזבה, וסביר להניח שהוא ידבר על החיים של הדור שלו, כפי שהם יהיו בעוד שנתיים.

דה סטריטס, "Everything Is Borrowed"
(679)