אחים, איפה אתם?

"לקרוא ולשרוף" של האחים כהן הוא תרגיל קולנועי מחוכם, אבל לא סרט טוב באמת. ניב הדס מחכה ל"איגוד השוטרים היידים"

ניב הדס

מעטים הם האנשים שאתה יכול לסמוך עליהם בעולם הזה: טי וי און דה רדיו, ארי גולד, ליאו מסי, דיינג'ר מאוס, סת' גרין. אתם יודעים, הרגילים. גם יואל ואיתן כהן אמורים להיות חלק אינטגרלי מהרשימה הזו; ס'אמק, הם אמורים להיות הבונקר הכי חסין בתוכה, בוודאי בשנה בה הם חוגגים עשור ל"ביג לבובסקי", סוויפ אוסקרים מזהיר ומוצדק על "ארץ קשוחה", כשברקע כבר מתחילה העבודה על "איגוד השוטרים היידים" של מייקל שייבון . מה שכן, כדי שהמקום המשוריין שלהם ברשימה יישמר, אולי עדיף להתעלם מ"לקרוא ולשרוף".

זה היה אמור להיות הסרט שיחזיר את האחים כהן למסלול הקומדיות, שקצת חמק מהם אחרי "אכזריות בלתי נסבלת" ו"להרוג את הליידי" (שני סרטים שלא קיבלו את הכבוד המגיע להם); הכהנים הוכיחו שהם חזרו להריח דם; ג'ון מלקוביץ', בראד פיט וטילדה סווינטון - הג'ינג'ית הקרה הכי לוהטת בהוליווד - הצטרפו לקלוני ופרנסיס מקדרמונד הקבועים; סיפור המסגרת נשמע מבטיח והטריילר קרע מצחוק. הלו, לא בכל יום בראד פיט משחק מדריך כושר הומוסקסואל עם גוונים בשיער. אלא שכל אלו רק הופכים את הצפייה ב"לקרוא ולשרוף" למתסכלת פי כמה; לסרט שממנו אתה יוצא עם השאלה "מה הם ניסו להגיד כאן בעצם?".

למה היינו צריכים מהם עוד סיפור על אנשים קטנים שמסתבכים בצרות שגדולות על מידותיהם בעבור הסיכוי לנטוש את הייאוש והתקווה לחיים אחרים? התמה הפילם נוארית הקלאסית הזו, שעומדת בבסיסו של כמעט כל סרט של האחים כהן, מ"רציחות פשוטות" ועד "ארץ קשוחה" ("צומת מילר" ו"הקפיצה הגדולה" הם היוצאים מן הכלל כאן), מובילה גם את "לקרוא ולשרוף", אבל ללא הערך הכהני המוסף; יותר משהוא סרט מהנה, "לקרוא ולשרוף" מרגיש כמו תרגיל קולנועי מבריק – מחושב מדי - של רפרור עצמי - מזוודת הכסף מוחלפת בדיסקט; האושר הנכסף חבוי באיברים מסיליקון והאירוניה הטראגית מפנה את מקומה לטעויות שלומיאליות ואי הבנות בתוך סבך הבירוקרטיה שמולידות קטסטרופה. וזה בערך זה.

איפה האגרוף?

"לקרוא ולשרוף" עשוי מאותו מרקם גנטי מוכר ואהוב – אינטליגנטי, שנון, חד, משוחק מצוין (בעיקר של קלוני וסווינטון. מלקוביץ' פאסיב-אגרסיב כהרגלו ופיט ומקדורמנד נותנים הופעות קצת גרוטסקיות) ומצולם מרהיב; רק שהפעם החיבור בין כל המרכיבים הללו נשאר פלסטי למדי, כשמתחתיו אין כלום; יש כאן עיסוק באומללות הקיום האנושי, ושיקוף של חוסר האמון הטוטאלי של האמריקאים במערכות שאמורות להגן עליהם, משולשים – מתומנים ליתר דיוק - רומנטיים מחוכמים ואהבה נכזבת, אבל אין כאן סרט טוב; "לקרוא ולשרוף" לא באמת מותח, לא באמת מצחיק (חוץ מהמתקן המופלא שדמותו של קלוני בונה במשך כל הסרט והוא הבדיחה הכי מוצלחת בו) ובטח ובטח שלא מרגש. אף אחת מהדמויות לא מעוררת אמפתיה – לא חמלה על מר גורלה, או שמחה על העתיד הצפוי לה. הפיתולים בעלילה מתקשים להפתיע וכשהם מצליחים הם רחוקים מלהסעיר ומותירים בעיקר תחושה של אדישות. כן אני יודע – הכל מכוון ומודע ואלגורי וציני. וכן, שתי הדקות האחרונות מצחיקות נורא וגורמות לך לחשוב על הכאוס בעולם, הזילות בחיי אדם ואיך רצף של טמטום, אקראיות וחוסר רגישות בירוקרטית יכול להשליך על כולנו. ויש את המנגנון והשיטה ובכלל כולנו חלאות קטנות שמונעות מחוסר ביטחון ומובלות על ידי האגו למקומות שבהם אין לנו מה לחפש. אז כן, יש כאן את כל אלה, אבל את האגרוף בבטן שאתם רגילים לקבל מיואל ואיתן כהן, אין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully