חוה החיה

דווקא הריחוק הרב של חוה אלברשטיין מהקהל, יוצר קרבה נטולת תנאים בהופעותיה. עינב שיף מאזין לאלבום ההופעה החדש ומזמזם את "לונדון"

עינב שיף
13/10/2008

מעולם לא נצפתה הרמוניה מושלמת כל כך בין טעם הקהל להתפעלות התקשורתית, כפי שבאה לידי ביטוי בסיבוב ההופעות של חוה אלברשטיין. זו הייתה תחרות מחיאות כפיים סוערת, שבה אלברשטיין רק פתחה את פיה וריחות עזים של "פעם" הציפו את אפם של הצופים והם ענו אמן, או שרו בציבור או סתם בחרו להתגפף. למעשה, גם ההופעה וגם האלבום שתיעד אותה, מראים שהתזה כאילו אלברשטיין שרה יותר מדי שירים חדשים לעומת קלאסיקות, פשוט לא נכונה מספרית. אלברשטיין הציגה סט מאוזן ביוגרפית ורעיונית, שרוקרים מאלתרים ברגע האחרון צריכים ללמוד ממנו. הקהל גם היה מוכן לסלוח לאלברשטיין על הטון המתיילד מעט, בחלק השירים וקטעי הקישור ("ביקורת דרכונים" למשל, שבו אלברשטיין פשוט צוחקת מהטקסט של עצמה ובצדק) או על היעדרו של שיר כזה או אחר.

אז אם הקהל מרוצה, התקשורת בשמים, הסט מדויק וההופעה בהחלט נפלאה ולעתים גם מרגשת, אין מה להגיד על אלבום ההופעה הכפול הזה מלבד "קנו להוריכם מתנה לחג". הרי הליווי המוזיקלי שהקטין עצמו בעבור הקול מן החלומות של אלברשטיין לא מבקש אנרגיות של "מופע חי", כך שאפילו ההקלטה האיכותית מאד של ההופעה לא מעניקה ערך מוזיקלי נוסף ולא באמת מחפה על החוויה הויזואלית עצמה (כלומר חכו ל-DVD). ללא החוויה "החיה", אנו בעצם נותרים פעם נוספת עם אלברשטיין והקלאסיקות, אלו שגם עליהן אי אפשר לומר דבר מלבד היותן – כמה מפתיע – קלאסיקות, נכס צאן וכו'. אלא שדווקא בסיבוב ההופעות המוצלח והמצליח הזה והאלבום שמתעד אותו, אפשר להבין עוד משהו על חוה אלברשטיין ועל יחסים בין אמן לקהל.

עוד בוואלה!

מה יותר טוב מפיצה בחג? שבלול פיצה משפחתי ענק

בשיתוף רמי לוי

לא מתמנגלת עם העם

במשך השנים, אלברשטיין היא האמנית היחידה בישראל שיכולה להרשות לעצמה מרחק כל כך גדול בין אהבת הציבור לשיריה, לבין היעדר פשרות עם תדמיתה הציבורית. אלברשטיין יכולה בקלות לבחור בדרכם של נבחרת קיסריה בכל הקשור לתקשורת, הופעות ואלבומים. אם ניקח בחשבון שרוב אמני העילית של המוזיקה הישראלית לא רחוקים כל כך מדעותיה הפוליטיות (רמז: אף אחד לא הצביע לליברמן ורובו לא משתגע על כוכב נולד), האומץ של אלברשטיין לסכן פעם אחר פעם את שכר הלימוד של נכדיה הוא בלתי נתפס ביחס לסיכון שעמד מולה. תשאלו את יפה ירקוני. כפועל יוצא מכך, ההחלטה לחזור להופיע אחרי פסק זמן כה ארוך מהופעות בישראל, הייתה יותר מסוכנת מאשר בטוחה, כיוון שהיא בחרה להעמיד את עצמה במבחן הקהל הקשה ביותר – סיבוב הופעות.

אלא שאלברשטיין מלמדת את ריטה, קליינשטיין ואפילו את ארצי שיעור חשוב ביושר אמנותי. היא לא מפחדת להציג את עצמה גם בכאילו-סיבוב-פיוס הזה כאדם פרנואיד ומתעב דביקות ("ביקורת דרכונים", "לונדון"), כלוחמת צדק ואישה שמתגעגעת להורים שלה. גם כשהקלאסיקות מרפדות את הכרס של הקהל היא נותרת יוצרת קשה, שמתעקשת לדחוף את האינטלקט לתוך העממי ולהיפך, להיות זמרת של האנשים אבל לא להתערבב מתוכם, כי הצו המצפוני חשוב מהקופה הרושמת וכי יש דברים שגם העם בתוכו אלברשטיין חיה צריך לשמוע ולא רק הקהילות היהודיות בבלגיה. זה יכול להיות במילותיה שלה או של בעלה, אבל הקול אותו קול והדחף אותו דחף: לגרום לקהל לנוע באי נוחות על הכיסאות הנוחים, לראות מהבמה את העור המחוספס של הקהל מול "ורה מבוקרשט". גם כשהיא לא שרה את "חד גדיא", שירי ההופעה של אלברשטיין הם המחאה הגדולה ביותר אל מול הניוון שנפל על האליטה המוזיקלית בישראל, שממשיכה להתגרש, להתמנגל ולהופיע מול ועדי עובדים או סתם בבארבי ולפטם את החלל הישראלי בעוד ועוד אוויר. למעשה, "חוה אלברשטיין בהופעה" הוא הוכחה חותכת שאפשר גם להילחם בקהל שלך, להתריס מולו והשם ישמור – אפילו לא לשיר טקסטים מהמקורות - והוא עוד ישלם בשביל לראות את זה. אם היה בישראל ברק אובמה, אני בטוח שאלברשטיין הייתה מופיעה עבורו בכיכר.

חוה אלברשטיין, "חוה אלברשטיין בהופעה" (NMC)

  • חוה אלברשטיין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully