פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יצא מהסרט: אלבום הקאמבק הנפלא של דה גיים

      ב-2008 הגנגסטה ראפ שייך בלעדית לדה גיים. איל רוב מפרגן לאלבום החדש של האיש שמפחיד את אמריקה הלבנה

      בסוף זה קרה. לאחר שהסתכסך עם כל העולם ומפיקו, נורה פעמיים ולא הפסיק לדבר על זה בפלואו מאומץ, נתן רשימת ניימדרופינג ארוכה יותר מגיליון ההרשעות שלו על הביטים הכי טובים בעולם והוציא שני אלבומים מסוכסכים עם עצמם - בסוף בסוף, הצליח לו לגיים. הוא אשכרה הפך לסופרסטאר שתמיד חלם להיות, הגיבור החדש של המערב הפרוע, האיש המסוכן בשחור, זה שכל אמריקה הלבנה מפחדת ממנו וכל כך נהנית לשמוע אותו. טופאק מת וכבר הרבה זמן לא הוציא אלבום חדש, אייס קיוב הוא הוליווד סופארטאר, דרה - מה נהיה באמת עם דרה? - וסנופ כבר מזמן גדול יותר מהיפ הופ. גיים רוצה להיות כמוהם. תמיד רצה. רק שעד היום היו כאלו שעשו את זה עם יותר כשרון ממנו. רובם, כמובן, מתים.

      גיבור אנדרדוג אמיתי

      ב-2008, כשכולם עם כוס סירופ מחפשים את הכיוון לפארטי הבאה, אף אחד לא זוכר שהיה פעם אחד מה קראו אותו 50 סנט; הגנגסטה ראפ, זה שצמח בסמטאות קומפטאון שייך בלעדית לגיים. וב-"Lax", אלבומו השלישי, כיאה לגיבור אנדרדוג אמיתי, גיים הולך על זה עד הכדור האחרון. אין כאן כמעט להיטי פיל-גוד שאפשר לנגן במסיבות בריכה. לא הפעם. אם הגנגסטה ראפ הפך למקבילה האמריקנית למוזיקה הים תיכונית שלנו, אז גיים לקח את משחק הניימדרופינג שלו אל מה שקוראים אצלנו בשכונה מוזיקת דיכאון.

      בעברית זה היה נשמע ככה:
      "אני מלך הקסטות של הרחוב/תמיד הולך בדד כמו זוהר ארגוב/וכמו זהבה בן מביט לשמיים מבקש רק טיפת מזל, אמן/בוכה כמו גבר בלילה ואת רוקדת את הלילה/איך השארת אותי פה לבד/ ססאמק איזה עולם אכזר/מפוצץ יותר מחיים משה כשעוד הייתה קסטה על הצוואר/לקטן שלי לא קוראים פיני/ למרות שאני יכול להלביש עליו את שרית חדד/כבד יותר מאבי ביטר/אני בכל מקום/בדרום אני מעיף בקילו קוקו מאילת/וכל העם איתי כמו עם הגולן ואם לא, לא קוראים לי אייל".

      גיים עושה היפ הופ לערסים. וככל שזה כבד יותר, נשמע מסוכן יותר, מוקדש ליותר מדי חברים מתים מהשכונה, ככה לבנים עשירים מהסוג שעוד קונה תקליטים אוהבים לקנות את זה. וגיים רואה דולרים בעיניים"Lax". הוא האלבום הכי רציני שלו. לא פרובוקטיבי מופק היטב ושדוף כמו הראשון, או מתאמץ כמו השני. זה אלבום התבגרות חצי אפוי בו לפחות הוא מפסיק להתבכיין על כל העולם, ד"ר דרה ועל כמה קשה להיות הוא, ומתחיל לעבוד קשה. זה האלבום הראשון שלו בו ממש מתחילים להבין למה הוא מתעקש עדיין לעשות מוזיקה.

      לא יכול הלבד

      שירים כמו "Dope Boys" ו-"Let Us Live" הם גיים במיטבו. רוכב על ביטים רצחניים, ממוקד בנושא ולא מקשקש כמו זה וההוא על כמה הוא כמו זה וכמו ההוא. גיים הביא לאלבום את כל העולם וזמרות הליווי שלו. באמת. מהמפיקים (קנייה, סקוט סטורץ', היי-טק, די ג'יי קוויק, ג'לי-רול וג'יי.אר.רותם) וכלה בחשודים מיידים כמו ליל' ווין, אייס קיוב, לודקריס המלך והפתעות נעימות כמו רייקוואן (וו-טאנג) וקומון. השניים האחרונים גם משתתפים בשירים הטובים ביותר באלבום הזה, שירים שחופשי יכולים להיכנס לרובריקת קלאסיקת היפ הופ שגיים לוטש עיניים מורעבות אליה כבר יותר מדי זמן. לבד הוא לא יכול לעשות את זה. אין לו את החלקלקות המסוכנת של סנופ, ראיית העולם הפילוסופית של טופאק ובטח לא את המאסיביות של ביגי. כל שנותר לו הוא לנסות לחקותם. והוא משתפר בזה. ב-"Never Can Say Goodbye" גיים אשכרה מחקה את הניאונסים של טופאק וביגי ומספר, כביכול בקולם, על הלילה האחרון של שני האייקונים הגדולים של הגאנגסטא והראפ בכלל. בקטע הרציני הוא הביא את נאס, אחד שלימד את גיים כמה וכמה דברים על היסטוריה שחורה, ויחד הם מביאים את "Letter To The King", שמוקדש למנהיג השחור הגדול ביותר בתקווה לאחד חדש כזה, שיביא שינוי.

      אז כן הצליח לו למניאק. לא נראה כי גיים יוכל להביא את הקלאסיקה שהוא רוצה, אבל כשהוא נותן מעצמו זה אשכרה נשמע כמו האימפלה 64' והדקלים האלו. גיים הוא שחקן טוב וממושמע, שהתאמן הרבה על תפקיד חייו – גיבור המערב הפרוע. רק מישהו צריך להגיד שלו שגם שובר קופות גדול הוא בסך הכל סרט. וגיים מתחיל לצאת מהסרט של אחרים ומתחיל לכתוב את שלו.

      דה גיים, "Lax" (הליקון)