הלהיט של לני קרביץ: באסה או קלאסה

בטח גם אתם שיחקתם פעם את המשחק "איזה אדם הכי הייתם רוצים להיות עכשיו על האדמה?". במשך הרבה שנים לא הצלחתי להחליט מי הייתי מעדיף להיות: ג'וני דפ, או לני קרביץ? לשניהם היה קילומטרז' של הבחורות הכי שוות על הפלנטה, טונות של סטייל, קריירה משגשגת וחיים נהנתנים שלידם אהוד ברק נראה כמו בני בגין, מה שהקשה על ההחלטה. בסופו של דבר הפור נפל על קרביץ מסיבה פשוטה - בעוד שדפ נראה לעתים מהורהר, חושב ומתלבט, נדמה שאצל קרביץ אין את הבעיות האלה. אין לו את מטען האינטליגנציה החורג, או קושי קיומי כלשהו. החיים של קרביץ הם נטולי דאגות, שטחיים בדיוק במידה הרצויה ואפילו כוללים את האשליה שהוא טוב במה שהוא עושה. אם תשאלו את לני קרביץ מה דעתו על המוזיקה שלו, אין לי ספק שתקבלו תשובה כנה בה הוא יאמר שהוא ממשיך דרכו של ג'ימי הנדריקס (הסנדק שלו, אגב), מחייה הרוקנרול של סוף שנות השמונים תחילת התשעים, ובכלל אחד הזמרים הכי טובים בדורו. זוהי כמובן תשובה מצחיקה.

קרביץ תמיד היה בעיני בדיחה. בוהמיין דור שני, שהוא גם שחור גם יהודי וגם עם ראסטות; ילד פרחים בעיני עצמו, ריאקציונר מוזיקלי שהשתמש בציוד הקלטה מיושן כטריק שיווקי יותר מאשר בשל הערך המוזיקלי שלו, פוזאיסט עם מראה מצודד ששימש לו תמיד כפלטפורמה הרבה יותר מהשירים הדי מגוחכים שכתב. "Are You Gonna Go my Way", "Always on the Run" (עם סלאש בעוד הופעת אורח מיותרת), "Let Love Rule", "Believe" ובמיוחד "I Belong to You" (בו לני נכנע והשתמש במכונת תופים - שומו שמיים - האויב הכי גדול שלו עד אותו רגע) היו שירים ניאו-היפיים, נאיביים על גבול המטופשים ודי רעים; הטקסטים שלהם היו חלולים, רומנטיים בשקל ועילגים וההפקה תמיד היתה אנכרוניסטית (לכאורה במתכוון, למרות שהיא היתה מפדחת לחלוטין).

רק פעמיים במהלך הקריירה שלו התאימה ההיפיות הקרביצית המניפולטיבית ומעוררת האנטגוניזם למוזיקה שהפיק; זה קרה ב"Be My Baby" של ונסה פארדי (נקודת ההשקה בינו לבין ג'וני דפ), וב-"It Ain't Over till it's Over", שירו הטוב ביותר. בשני המקרים תפר קרביץ הפקה סיקסטיזית, כמעט מוטאונית בסאונד ובמהות שלה, וחיבר היטב בינה ובין השיר. את הקול המוגבל והקטן של פארדי הוא הפך לסקסי ומפתה, כשהוא מקיף אותה בקיר של סאונד ולחן פופי מסטיקי נהדר. במקרה שלו, הסיפור מורכב מעט יותר.

"It Ain't Over till it's Over" היה סינגל מתוך האלבום המפורגן משום מה "Mamma Said", למרות שהרגיש בתוכו כמו נטע זר. יתרה מזאת, הרהב של "It Ain't Over till it's Over" רק הגביר את תחושת הבלוף שאפפה את קרביץ, שהוכיח שכשהוא מכניס קצת תוכן אמיתי לדאווין שמסביבו הוא יכול להישמע לא רע בכלל. ו-"It Ain't Over till it's Over" הוא הברקה מרול התופים שפותח אותו וקורא לתזמורת הכינורות להצטרף אליו. הכינורות, שהם גם הצליל השולט בשיר, עושים את ההבדל, אבל גם קרביץ עצמו נותן הופעה קולית עצומה עם פלצטו מלא נשמה וכוונה, כשמדי פעם הוא מנמיך את הקול, אבל נשאר בדמות. גם הבאס עושה כאן תפקיד פנטסטי - הFאנקיות שלו נוכחת לאורך כל השיר, במיוחד כאשר הוא יורד בוירטואוזיות לברייק וחוזר ממנו כאילו כלום.

לא ש"It Ain't Over till it's Over" חף מקשקושים קרביציים כמו המעבר של הגיטרה הFאנקית לסאונד של סיטאר בברייק (למה בדיוק? היא נשמעה כל כך טוב קודם), אבל הם זניחים לעומת התוצאה הכללית, למרות שהם מעידים שגם ביצירתו היפה ביותר האיש הוא חתיכת חרטטן.

גם הטקסט של "It Ain't Over till it's Over" הוא לא איזו הברקה, אבל הוא מוכיח שבקונטקסט הנכון גם שיר אהבה הכי פשטני יכול להיות יפה. קרביץ שר כאן על מערכת יחסים סבוכה ורבת שנים, שנשארת איתנה בזכות המאבקים של שני בני הזוג על טיב הזוגיות. מה שכן, יש כאן ניואנס שצריך לשים אליו לב - קרביץ מדבר על ההקרבה והמסירות שהצליחו להתעלות מעל הקשיים והמהמורות בזוגיות: "כל כך הרבה שנים ניסינו לשמר את אהבתנו בחיים, אבל בובה זה לא נגמר עד שזה נגמר", אלא שכאשר הוא מדבר על עצמו הוא שר "כל כך הרבה דמעות הזלתי, כל כך הרבה כאב בפנים, כי בובה זה לא נגמר עד שזה נגמר". קרביץ מנסה בעצם לומר ששני בני הזוג אכן עשו מאמצים, אבל מי שכאב לו היה בעצם הוא בלבד. הוא לא מתייחס כלל לכאב של זוגתו ואולי מנסה לרמוז לנו שכלל אין כאב שכזה. ההבדלים הללו הופכים את "It Ain't Over till it's Over" לשיר קצת מתעתע, אולי אפילו אפל יותר: יכול להיות שה"זה לא נגמר עד שזה נגמר" כלל לא מתייחס למערכת היחסים שניצלה, אלא לכוונותיו של קרביץ - הוא עוד מתכוון להכאיב לבובה שלו, דווקא כשהיא חושבת שהיחסים איתנים. כך או כך, זה שיר גדול של זמר קטן.