היי בנטורל

אותה תכונה שאם נאניש אותה וודאי תצטייר בעיניים אדומות כזקן חביב, צחור זקן וקמטוטי, אושר סביב עיניים מאירות, הילת עננים סביבו ופליירים של תאורה מרצדים בבגדיו הצחורים. הוא יגיש לך מטפחת בריח הכי נקי כדי שתמחה את הדמעות ותקנח בה את האף. "זה בסדר" הוא וודאי יאמר, "אתה יכול לשמור אותה אצלך". אמון, יגידו ההדיוטים, היא תכונה מחזקת. רק החזקים נותנים אמון במשהו, במישהו ובטח בעצמם. אמון. הבן זוג של האמונה לאיזה לילה או שניים, או רווק מתהולל בשאר הלילות בהן הוא נדרש ליחיד. אמון, איזו חרא של מילה. גם בצד השני העניינים לא משהו.

תכונה שאם נאניש אותה וודאי תצטייר לנו בעיניים אדומות כנפקנית אדומת שמלה ושיער, עיניה רושפות ולא מתעכבות על כלום, כמעט מדליקות את הסיגריה שלה בעצמה. "זה לא שחזרתי לעשן", היא תגיד לך ותיגע לך ביד עם המצית באצבעות שיותירו בך מקום לדמיון, "זה רק מדי פעם, כשאני מרגישה לבד. רוצה לישון ביחד?". ובגידה תמיד מרגישה לבד. בעיקר כשהיא עם מישהו. אל תדאג, היא תבקש ממך עוד פעם ובסוף גם תגנוב לך את המצית. חלקלקות המנצחת על תזמורת של חשקים, מתק לשון שמתרוצצת בתוך אוזנך בעוד העיניים לוחשות פתיינות נוטפת ואדומה כעסיס הרימון. וממש כמוהו, גם בגידה משאירה על הבגדים כתמים שלא יורדים. גם לא במים חמים. לא עם סבון. אולי עם דמעות, אבל לאף אחד אין באמת כל כך הרבה מהן. בגידה ובגדים. ראוותנות לשם הראוותנות. מישהו וודאי חקר את הקשר הסמנטי ביניהם.

כמאה שנה לפני שהכריזו על המקום הזה כמדינה אמר מישהו חכם וממורמר כי את המציאות יש לנתח כתהליך, כתנועה, ולא כמצב סטטי. על-פיו לאף אירוע אין התחלה וסוף, אלא הוא חלק מהתהוות שיש לתאר במסגרת התהליך כולו. ניתוח היסטורי זה מתבסס על מאבק בין שני כוחות (תזה ואנטיתזה שקמה כדי לסתור אותה), שמצמיח סינתזה אשר מולה קם כוח סותר וכך הלאה לאורך התפתחות ההיסטוריה. אם התחלת באמון, עברת לבגידה, סביר להניח שתסיים אגואיסט. ולבד. בשלושת המקרים תהיה לך את אותה הרגשת חמיצות בפה בבוקר. תחושה שגם העזה שבמשחות השיניים לא תצליח להעביר. כן, גם היום תשתה יותר מדי קפה, גם היום תנסה לחייך וזה לא יצלח. גם היום לא תצליח לחמוק מהמחשבה הזו, מה היה קורה אילו. לא, לא היום מותק. תביא אש.

כי איך שלא תהפכו את זה, זה תמיד מתחיל ונגמר בזה. כשהיית מסטול היית אגואיסט, כשהמסע בין הכוכבים שלך מסתיים ואתה סחי אתה מנסה דברים אחרים. באומץ, ללכת למקומות שאף אחד לא היה בהם מעולם. אתה מתחיל בטוב, למה לא. תנסה פעם משהו אחר. תמיד היית בוגדני, תמיד היית וותרן יותר מדי, תמיד היית. בוא תהיה אתה אומר לעצמך. נותן אמון. מחזק. בטח מחזק. אנשים אפילו מקשיבים לך מדבר על דברים שאתה אמון עליהם. והבגידה הייתה שם לאורך כל הדרך, אבל הריח הזה של המטפחת, ניחוח המקביל להמולת הנשיקה שלה, נתן לך את כל הסיבות שבעולם לא להסתכל לכיוון. אגואיזם לא זקוק לכיוון. הוא יודע שתגיע אליו בסוף. המקום שתמיד חוזרים אליו. בית, קראו לזה פעם. היום זה עוד דרמה. עוד אחת. כן, היום. מותק. לא אין לי אש. בטח גנבו לי אותה.

חייבת להיות החלטה. לפני הוידוי על הבגידה (שכל מהותו אגב, היא ניסיון נואל לזכות שוב באמון ומונע מטעמים אגואיסטים של מירוק מה שניתק זה מכבר מהמצפון) יגידו לך בלחישה חלשה שאתה נראה ממש טוב. בדוק. קצת חנופה, מה יש. סוג של קריאת השכמה אוניברסלית לאגואיזם החבוט שלך שיתעורר כבר ויחליט משהו. הוא הרי האמין. בשיטה, בבחורה, בעצמו. וכעת נדרש להחלטה. עכשיו אתה מנצח את המצב. לא חוסך בפרטים. ניתוח היסטורי, משהו טוב.עוד נשימה מזדקנת לנשיפה, נופחת נשמתה בשיעול קטן ומבט נוסף במטפחת המוכתמת, וזהו. אתה מוכן למסקנה, אחותה הצעירה והלוהטת עדיין של ההחלטה. אתה אומר אותה בקול רם: החלטה שלוקחים אותה כשאתה סחי מושכת בדרך כלל לאנטי, לשמה. למקום הבטוח הזה שהוא רק שלך. גן העדן הירוק הזה. מתוך תוכי ובעל כורחי הסינתזה מצטיירת מול העיניים. לא היום מותק. היום עדיף לך לא להחליט. צעדים בוני אמון קוראים לזה. זהו. גמרת אומר. לפחות גמרת. גם זה משהו.