וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: אורי לוין

מיכל וילצקי

16.10.2008 / 12:19

אם היא לא הולכת עם אנשים לתערוכה, זה כאילו לא היתה תערוכה מעולם, כי באמנות יש משהו שמאלץ אותך לדבר עליו

עבודות של אורי לוין מופיעות בכתב העת המקוון לשירה, ספרות ואמנות "החוטם"

הצופה

שיבוא לדבר איתי ויגיד משהו מעניין. לא מצליחה להבין אמנים שמעניין אותם שיראו את היצירות שלהם אחרי שימותו. לא מעניין אותי הצופה העלום שאני לא מכירה ולא אכיר. נדמה לי שעבודה וידאו דורשת המון מחשבה על הצופה: המדיום בפני עצמו כל כך רווי מסרים, סאונד, תמונה, משך, חיבורים, כך שאי אפשר שלא לחשוב על הצופה ועל החוויה שזה יוצר. אני מאד משתדלת לעשות דברים קומוניקטיביים, שיש להם משמעות שתתקשר עם הצופה.

אמנים אהובים

טליה קינן, עם העבודות העדינות, המרגשות והגדושות שלה. פונס היקמן (Fons Hickmann), המעצב הגאון. בתערוכה של שנות השבעים שמציגה עכשיו במוזיאון תל אביב יש כמה עבודות וידאו של בוקי שוורץ שהן פשוט אדירות. מפליי טיים (Play Time) של ז'אק טאטי אני מנסה לגנוב כבר המון המון זמן, בלי הצלחה גדולה בינתיים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

תיק עיתונות

"אני אוהבת ללכת לתערוכות עם אנשים",אומרת אורי לוין, "אם לא הלכתי עם אנשים זה כאילו לא קרה". "באמנות יש משהו שמאלץ אותך לדבר על זה. בקולנוע אתה יכול לצאת מסרט, לא לדבר עליו, ושלמות החוויה לא תפגע". לוין נמצאת בשני העולמות- הקולנוע והאמנות. היא לומדת לתואר שני בקולנוע, צרכנית אובססיבית ויצרנית של אומנות. הדיאלוג עם אחרים הכרחי מבחינתה גם כצופה שותפה וגם כיוצרת. "מבחינה מסוימת לא מעניין אותי להראות את העבודות שלי לזרים- אני נרקיסיסטית מידי. אני זקוקה לשיחה ותגובה על העבודה שלי ממי שראה אותה".

דיאלוג וידיאו ארטי שמנהלת לוין עם יוצרת נוספת, שיר חולב, נקרא "Candy", ומוצג בימים אלה בכתב העת המקוון "החוטם". העבודה עצמה בנויה כדיאלוג- זוג ידיים נשיות בשני צידי הפריים בונות עולם דימויים נשי משועשע ועוקצני מקרעי מגזינים, כתבות אפנה ופרסומות. "העבודה הזאת באה אחרי הרבה שיחות שלי ושל שיר" אומרת לוין," התווכחנו הרבה על מה התפקיד של האמן, מה זה דימוי, מה המשמעות שלו, כמה יש לך כוח לענות לו בחזרה. מה היכולת שלך מולו". הדמויות הנשיות הסטראוטיפיות פולטות מיני חפצים ודימויים נשיים מאזור החלציים שלהן, לובשות ופושטות בגדים, מתחלפות, ובין לבין לוין וחולב בוחנות שלל בדיחות ודימויים העוסקים בלסביות. מעין דיאלוג של "האחרות" עם "האחרים". "לסביות זה דימוי מוכפל הרבה פעמים", מעירה לוין, "אבל אין שום זהות שמאפשרת כפילות".

השיר שמלווה את הוידיאו, “Candy Says” של וולוט אנדרגראונד, היה גם ההשראה לעבודה. "דיברנו עליו, על המילים שלו. לא תכננו שהוא יהפוך לפסקול. כשסיימנו את העבודה על הסרט גילינו שהוא יכול באופן טבעי להיות הפסקול: ההבדל בין כמה שהעבודה ממתקית למה שהיא באמת, התאים למתיקות של הסאונד, ביחס למילים של השיר".

"Candy" מתכתב לא מעט עם תרבות פופ, ייצוגי פופים של נשים בהווה ובעבר, מדיף ניחוח של עיצוב, ויוצר כור היתוך מעניין בין עולמה חולב, שלומדת עיצוב, לבין עולמה לוין. "יש משהו מלהיב בעבודה המשותפת", אומרת לוין, "זאת עבודה שלעולם לא היינו יוצרות כל אחד בנפרד, ויחד עם זה היא הכי של שתינו".

ללוין יש הרבה כבוד לעיצוב, והיא מסמנת אותו כאחד ההשפעות המשמעותיות עליה כיוצרת. "יש מעצבים שהם אמנים ענקיים. כשמעצבים עושים לואו-טק, הם עושים את הלואו-טק כמו שצריך. אני חושבת שדה-וינצ'י של ימינו יהיה מעצב. זה לאו דווקא יתבטא בפרסומת מסחרית שהוא יצור. הדה-וינצ'י של זמננו הוא גם קולנוען, ולא אמן. אלו דברים שמלהיבים את הנשמה ומשנים את המדיום. לאמנות יש את המקום שלה, להרהור, ולהעלת שאלות. לאלו אין תחליף מבחינתי".

"תור", עבודה נוספת שלה שמופיעה ב"החוטם" מושפעת גם היא מעיצוב."תור היא עבודה תל אביבית", אמורת לוין, "אני לא מרגישה שאני תל –אביבית (לוין ירושלמית במקור- מ.ו), למרות שאני כן. ב'תור' יש תל- אביביות עכורה. במקום שמש יש משהו תעשייתי חלוד, והבניינים נבנים נבנים מהעדרם". בעבודה היא משתמשת בטכניקה גרפית של קולאז' שטוח וגזור."למעשה אני חושבת בדו-מימד", מסבירה לוין, "התרגום לוידיאו הוא האתגר עבורי. לכן דווקא את עשיית הקולנוע הייתי צריכה ללמוד".

"תור" ו"Candy" אנם אינן עבודות טיפוסיות של לוין, אבל מכיוון שהעשיה שלה מגוונת ומתפרשת על מספר סגנונות ותחומי עניין, קשה לשרטט קווי מתאר שיאפיינו את יצירתה. חלק מעבודותיה הן תיעודיות או על גבול התיעודי, כמו העבודה "לומדים, כותבים מוחקים" שהוצגה במסגרת התערוכה "בתי-הבאר, הארמונות הנעלמים של יפו", בה התרכזה בזכרונותיו של ערבי-יפואי בן 82, והקשיים האישיים שלה להתמודד עם העלמותה של סביבת נעוריו מדפי ההיסטוריה. "אני מצלמת זקנים במשך כמה שנים. סיפורי הילדות שלהם מסקרנים אותי, ובאמצעות הצילום אני תוהה גם על היכולת שלי להקשיב לסיפורים האלה. במקרה הספציפי, זה היה קשה במיוחד. רציתי לדבר על תנאי האפשרות להסתכל על זה, במקום בו תפיסת העולם הפוליטית שלי לא מתיישבת עם הבטן שלי". כאסטרטגיה ליצירת הסרט ולהתמודדות היא בחרה לעמת את זיכרונותיו עם הנרטיב שמוכתב על ידי מערכת החינוך וספרי ההסטוריה הקאנוניים באמצעות נקודת המבט של המצלמה והכיתוב.

לוין רואה את נקודת המבט של מצלמה, בוידאו ובקולנוע, כאנטי דמוקרטית. "הוידאו הוא מניפולציה. זה מרגש כאפשרות,.אבל מייצר עריצות איומה: יש ענף מחקר של מחקר קולנוע ווידיאו קוגניטיבי, ובו גילו שהצופים בקולנוע מתמדקים באותה נקודה מדוייקת. יש פריים שלם והראייה מתעלמת ממנו ומתרכזת בנקודה. הפוקוס במצלמה, למשל, מייצר את זה. אני לא יודעת אם גם התודעה פונה לאותה נקודה, אבל הנקודה הזו משמעותית. בוידיאו האתגר שלי היה לשלוט בזה, ואז לשחרר. השחרור היה מעניין בעבודות שבהם כמה דברים היו בפוקוס, ולצידם כמה דברים זזים. בימים אלהאני עובדת על וידיאו שבו יהיה עומס של התרחשויות בפריים, מתוך מטרה לצור דמוקרטיה בצפיה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully