קלאסיקה בהפתעה: לילה עם לויד קול

לא רוצה לנקר עיניים או משהו, אבל חזרתי מטיול של שלושה שבועות בארצות הברית, במהלכו נחרשו לא פחות מ-11 מדינות, אינספור חנויות תקליטים וגם כמה אבני דרך בתולדות המוזיקה, עליהם ודאי ארחיב בשבוע הבא. אבל קודם כל אני צריכה לחלוק חוויה מוזרה שנחוותה דווקא בימים הראשונים, אותם ביליתי בניו יורק, לפני תחילתו של המסע דרומה.

אולי העובדה שהתארחנו בדירה של בחבר אוף-בדפורד אבניו, בלב לבה של שכונת ההיפסטרז בוויליאמסבורג, ברוקלין, ביטלה את החשק להשיג כרטיסים להופעה של MGMT, ושלחה אותנו – בעקבות מודעה קטנה במדור ההופעות בעיתון מקומי – להופעה של אליל האייטיז הבריטי לויד קול, אי שם בעיירה טינק בניו ג'רזי.

בעודנו מזמזמים באוטו את להיטי העבר הגדולים של קול - "(Are You) Ready to Be Heartbroken?", "Perfect Skin", "Rattlesnakes" ו"Brand New Friend" - ההתרגשות הייתה רבה, אלא שהתברר שמועדון ההופעות "מקסיקלי לייב" הוא לא בדיוק המדיסון סקוור גרדן של ניו ג'רזי, אפילו לא הבלום בר. קצת היססנו כשנכנסו לתוך בר-מסעדה שמרבית הנוכחים בו הגיעו לבילוי זוגי של ארוחת ערב והופעה, מעולם לא שמעו על לויד קול ולא נתנו לו להפריע לדייט שלהם. ובזמן שהשולחנות מאחורה היו מלאים בסועדים, מקדימה הוצבו כמה שורות של כסאות עבור האנשים שממש באו להופעה – שישה, כולל אותנו – מולם הופיע קול על במה קטנה. איך נפלו גיבורים? עם אנטרקוט 400 גרם בתוספת תפוח אדמה אפוי ומרגריטה קפואה.

ההופעה של לויד קול, שעמד לבדו על הבמה כמו טרובדור פולק חדור אמונה, הייתה מעולה. למרות שאחד הדברים הכי יפים במוזיקה של קול זה העיבודים שלה – אם בתקופת פופ הגיטרות המנצנצת של אמצע שנות השמונים או בתקופת העיבודים התזמורתיים העשירים שבאו מאוחר יותר – דווקא הפורמט המינימליסטי הזה הזכיר כמה קול הוא כותב שירים גדול. העליות הקטנות האלה בקול שלו, שגרמו לקיבה להתהפך כשהוא היה צעיר וחתיך, שמרו על אפקטיביות גם בעודו גבר מאפיר המתקרב לגיל חמישים.

מהר מאוד הצליח קול להשכיח את העובדה שכמה מטרים מאחורינו אנשים בלסו את ארוחת הערב שלהם, לגבש את האנשים הבודדים שישבו בשורת הכיסאות הריקים מקדימה ולהפוך את האירוע למה שנקרא הופעה אינטימית. הוא שר את כל הלהיטים הגדולים מפעם וגם שירים מאלבומיו האחרונים המעולים -"Music in a Foreign Language" מ-2003 ו"Antidepressant" שיצא לפני שנתיים - והוסיף אנקדוטות משעשעות, שנועדו להביע את מודעותו למצב הקריירה העגום שלו ולהחזיר בכך את כבודו האבוד.

לויד קול חי כבר הרבה מאוד זמן בארצות הברית. בסוף שנות השמונים, אחרי התפרקות להקתו, The Commotions, הוא עזב את אנגליה ועבר לניו יורק. באמריקה הוא הוציא שורה של אלבומי סולו, בהם שיתף פעולה עם המתופף פרד מאהר והגיטריסט רוברט קווין מלהקתו של ריצ'רד הל, The Voidoids (ששניהם ניגנו גם עם לו ריד ואחרים), וגם עם מתיו סוויט, שהוא סוג של מקבילה אמריקאית של קול עצמו.

למרות שבשנים הראשונות נראה היה שהקריירה של קול באמריקה ממריאה, היא לא הצליחה לשחזר את הגבהים אליה הגיעה בשנות השמונים באנגליה. בסוף שנות התשעים נפרד קול מחברת התקליטים פוליגרם, עבר לגור בניו אינגלנד והמשיך להוציא אלבומים בלייבלים קטנים יותר. כיום חי קול עם אישתו האמריקאית ושני בניהם באיסטהמפטון, מסצ'וסטס. בזמנו הפנוי הוא משחק גולף וכפי שהוא הסביר במהלך ההופעה, הוא מנהל את הקריירה שלו ("אם אפשר לקרוא לה כך", הוסיף מיד) באופן עצמאי, דרך האתר הרשמי שלו, אותו עודד את הקהל לבקר.

אם בצעירותו כתב קול טקסטים לסטודנטים לפילוסופיה ועכברי סינמטקים, היום הוא כותב על חיי המשפחה הפרבריים אותם הוא ורבים מאותם סטודנטים לפילוסופיה ועכברי סינמטקים מנהלים היום, והוא עושה זאת בצורה לא פחות מרגשת מפעם. מצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את לויד קול – כוכב פופ אייטיזי שתמונותיו החתיכיות התנוססו בחדרי נערות מתבגרות שקוראות סימון דה-בובואר – עומד מול כמה שורות של כסאות ריקים באמצע שומקום, ניו ג'רזי. מצד שני, באמריקה נטולת הפרופורציות קשה שלא להרגיש שיש משהו טבעי ובריא בדרך בה חייו התפתחו.

אחרי שקול ירד מהבמה התמלא המקום בהיפים מזדקנים שבאו לראות את Donna Jean and the Tricksters – ג'ם בנד של היפים מזדקנים בראשותה של קשישה עם שיער ארוך ולבן ומשקפי ג'ון לנון בשם דונה ג'ין גודצ'ו-מקיי, שהייתה בצעירותה חברה בגרייטפול דד (ונחשבת בעיני לא מעט דד-הדז לסוג של יוקו/לינדה מתועבת).

בניגוד לקול, שסחב את שתי הגיטרות שלו בעצמו בחזרה לאוטו, היו לטריקסטרס שלושה רואודיז. ארוחת הערב בינתיים הסתיימה, הכסאות בשורות הראשונות פונו למען הריקודים האקספרסיביים של קשישים ארוכי שיער בחולצות טיי-דייד שחוו כל מיני פלאשבקים מוזרים לטריפים שנלקחו לפני 35 שנה. שני הזוגות האחרים שבאו לראות את לויד קול מלבדנו (אגב, נראה שבשני המקרים האישה היא המעריצה שיודעת את כל המילים של קול בעל פה והיא זו שסחבה את בן זוגה להופעה) ברחו ברגע שההופעה שלו נגמרה. בתור פליטי אייטיז לא היה להם שום עניין בפליטי הסיקסטיז-סבנטיז שהגיעו להופעה השנייה בדאבל-ביל המוזר הזה.

לויד קול, לעומת זאת, החליף כמה מילות נימוס עם הגיטריסט של הטריקסטרז - לפי הקונטרסט הבולט בין האלגנטיות האירופאית של קול לשלוכיות האמריקאית של הפריק המקשיש אין ספק שהסאונד במקום הוא נושא השיחה המשותף היחיד שמצאו. כשהטריקסטרס עלו לבמה עמד קול בצד והסתכל על כל העניין חצי-המום חצי-משועשע. אלה החיים שלו עכשיו. זה קצת מוזר, אבל מצד שני, הוא ממשיך להוציא אלבומים טובים, לקבל אהבה ממעריצים נאמנים (להזכירכם אנחנו נסענו עד לטינק, ניו ג'רזי, בשבילו), ובבית, באיסטהמפטון, יש לו חיים נורמליים של איש משפחה בורגני. אם תשאלו אותו, אני בטוחה שהוא יגיד לכם שהחיים שלו הסתדרו בדיוק כפי שהם היו אמורים להסתדר. אם יש משהו שהביקור הזה באמריקה הבהיר לי זה שאדם כמו לויד קול הוא שפוי מדי בשביל להיות כוכב פופ אמריקאי. ואין ספק שהוא יודע את זה.