גרסת הבמאי

מסתמן שסוכות הוא חג הפסטיבלים. בתל אביב החנונים חובבי המד"ב והפנטזיה השתלטו על הסינמטק, הרוחנים מתאספים בפסטיבל בראשית, חובבי השירה בציבור נעים בין פסטיבל הזמר העברי בראשון ופסטיבל התמר באיזור ים המלח, ולירושלמים יש בגן הפעמון פסטיבל לוליינות ווירטואוזיות.
גם חיפה לובשת חג והמתחם במרכז הכרמל סביב הסינימטק הומה אדם, דוכני מזון וקניות, צעירים שעסוקים בתעמולת בחירות, טבעונים נלהבים שעבורם גם חביתה היא רצח וחובבי קולנוע שבאו לספוג קצת אבק כוכבים בינ"ל בין הקרנה להקרנה על ידי התגנבות לקוקטיילים ומסיבות העיתונאים.

לצד הקרנות הבכורה של סרטים ישראלים חדשים וקופרודוקציות מסקרנות כמו "אדם בן כלב" (שעולה למסכים רק בינואר) או "אביב 41" של ברבש, סדנאות האמן, המחוות והפרסים, שווה לנסות להשיג כרטיסים למספר סרטים שיוצגו בנוכחות הבמאים. זו ההזדמנות של הקהל להחכים או לפתוח דיון עמוק יותר לגבי הסרטים, שיאפשר לחרוג מעבר ל"אהבנו לא אהבנו" הרגיל.

הערב (שישי), יוקרן סרט הביכורים של אורי בן-דב, "אמא של שמרי", שנכתב על ידי הבמאי בן-דב ומרית צמרת, אמו של שמרי. האחרון הוא אחד מתוך חמשת התיכוניסטים שסרבו לשרת בצה"ל, אותו הם מגדירים כ"צבא הכיבוש". מרית היא קודם כל, ממש כפי ששם הסרט מגדיר אותה, אמא של שמרי. בניגוד לאמהותיהם של ארבעת חבריו הסרבנים, מרית לא היתה מסוגלת לעמוד מאחורי בנה או לרדת לסוף דעתו. הסרט מתחיל בבלבול ואף במבוכה של האם אל מול בנה הדעתן והמוסרי שפועל בניגוד מוחלט למה שהיא מאמינה בו ולערכים שהיא מאמינה שחינכה אותו עליהם. הסרט משרטט ברגישות ובחכמה הקבלה בין הסרבנות המנומקת היטב של שמרי וחבריו ובין המפנה שעברה מרית ביחסה לבנה. "אמא של שמרי" לעיתים נדמה כלא אפוי עד הסוף, הוא כולל מספר קלקולים שניתן לפטור כנובעים מחוסר נסיונו של הבמאי (המוזיקה לא תמיד עובדת, סצנות ספורות מתאפיינות בפשטות שלא בהכרח תורמת לחיזוק הקשר הרגשי שמפתחים הצופים), אבל הוא מתמודד בכנות וברגישות עם המתחים והדילמות איתן התמודדה מרית. כוחו של הסרט נובע בעיקר מהמראה שהוא מציב אל מול הצופים תוך שאילת שאלות נוקבות על אמהות, עצימת עיניים, הקרבה, דוגמא אישית וקבלה של האחר.

סרטו של פרנצ'סקו מונזי "שארית הלילה" יוקרן בנוכחות הבמאי ביום שבת ב-18 באוקטובר. זהו סרטו השני של הבמאי האיטלקי שמצליח לזגזג בין ז'אנרים באלגנטיות ורגישות והתוצאה מרשימה ביותר. "שארית הלילה", שמתרחש בצפון העשיר והמתועש באיטליה, בסביבות העיר טורינו, מתחיל כסרט על משבר אמצע החיים של גיבוריו, התעשיין העשיר ואשתו. מונזי מציע לנו מבט ביקורתי על פניה המשתנות של איטליה וקושר יחד את מחנות הצוענים שכלל לא מנסים להתערות באוכלוסיה המקומית השבעה, את "שואבי המים וחוטבי העצים" החדשים – עוזרות הבית והפועלים מרומניה ומצפון אפריקה, יחד עם האוכלוסיה האיטלקית הותיקה – בין אם מדובר במעמדות הנמוכים שמוצאים עצמם נדחפים עוד ועוד לקצוות ולעשירים שמתקשים לשמר את החוקיות של העולם הקודם, במציאות שבה חוקי המשחק השתנו מקצה לקצה. אך הסרט הוא הרבה יותר מזה: הוא מותחן מהודק וחכם שמלא בניואנסים קטנים, הוא קינה לנעורים שאבדו ולאיטליה הרומנטית של פעם והוא גם דרמה קורעת לב שמשוחקת ומצולמת להפליא. המצלמה של ולאדן רדוביץ מתעכבת על השחקנים והשחקניות וגורמת ליופים להראות שברירי, זמני, והופכת את הסרט גם למשל על בדידות, הזדקנות וכמיהה לאינטימיות. בנוסף לצילום היפהפה, לתסריט החכם ולליהוק המוצלח השחקנים עושים עבודה מעולה. מתבלטים סטפנו קסטי שמשחק נרקומן לא יציב שכמה לקשר חם יותר עם בנו (ודומה מאוד לוינסנט גאלו!), סנדרה קצ'רלי בתפקיד עקרת הבית העשירה והמשועממת וגם לאורה וסילו (ששחקה את התפקיד הראשי ב"ארבעה חודשים שלושה שבועות ויומיים") וכאן מגלמת את עוזרת הבית שנחשדת בגניבת זוג עגילים יקרים ובעצם מניעה את העלילה וקושרת את הקצוות יחד.

"משמר הלילה" הוא סרטו האחרון של הבמאי האמן פיטר גרינאווי והוא נסיון "לתת סאונד לתמונה" המפורסמת ביותר של רמברנדט. סרטיו של גרינאווי, שגם ינחה סדנת אמן ויתן משוב ליוצרים מקומיים, תמיד מצטיינים ביופי המרהיב והם חוויה אסתטית מענגת גם אם תובענית. "משמר הלילה" קשה לצפיה במיוחד משום שגרינווי העמיס עליו לא מעט יומרה, אידיאולוגיה וביקורת לצד עושר ויזואלי ויופי רב. גרינאווי מנסה ליצור מהדורה שכלתנית של "קוד דה וינצ'י" המשולבת ברגשנות דביקה סטייל הולמרק ומתובלת באבחנות פילוסופיות על הציור התיאטרון והקולנוע, על מהות העיוורון והראיה, ועל יופי בכלל. "משמר הלילה" מציג חקירה דקדקנית של האירועים והאנשים שמאחורי הציור הידוע, הוא פורש באיטיות ויסודיות את השחיתות החולשה המוסרית והנהנתנות של אמסטרדם במאה ה- 17. תולדותיו של הציור שהביא לירידת קרנו של רמברנדט ואף לפשיטת רגל ותחילת הסוף של הצייר הנודע הוא רק מצע עליו מעביר גרינוואי את אהבתו לאמנות ולקולנוע. אך בתנועה גרינאווית אופיינית האמנות משמשת גם היא מצע להעברת ביקורת חריפה על המערב העשיר והמסואב, על הסטיות, האלימות והרוע. נושאים שבקלות ניתן לקשר לתעשיית המין וניצול הילדים במזרח (ובמזרח אירופה) בימינו, לפוליטיקאים המושחתים ולתרבותיות והיופי שמכסים על כיעור גדול. אם גרינאווי היה ביקורתי כלפי סרטו כפי שהוא ביקורתי כלפי התרבות ממנה הוא בא, הוא היה חותך לא מעט מ- 140 הדקות של "משמר הלילה" מוותר על כמה מעלילות המשנה ומשאיר אותנו עם סרט מהודק, מדויק ולא פחות יפהפה.