פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חזון העצמות האבודות

      במקום לפרוץ עוד קצת את מסגרת המוסכמות של הז'אנר, יוסלס איי די משחררים אלבום שישי ועקבי למדי. עינב שיף פאנקיסט

      בפאנק-פופ, כמו בפאנק-פופ, המושג "חדשות" הוא משהו שכותבים עליו שיר ורצוי שיבינו ממנו שפוליטיקאים זה חרא וחופש זה מצוין. אפשר לגרום לזה להישמע כמו ג'אם בשווי מיליארד דולר, עם חבורת נגנים מהודקת שאחרי 14 שנים של פעילות מכירים בעל פה כל שערה ביד של כל אחד, וזו עדיין תהיה מוזיקה למתבגרים הפועלת על בסיס דורות מתחלפים. מוזיקה שכמו שהשירים בה לא יימשכו מעבר לשלוש דקות, כך גם האפקט שלה – למרות השירה המשותפת בפזמון, הריפים הקליטים והדיסטורשן שעטוף בגלידה – לא שורד את סוף תקופת האקנה שבה העולם הוא בשחור לבן וישנם טובים ורעים. הטובים עושים מה שהם רוצים והרעים לובשים חליפות. יוסלס איי די עושים את כל זה בעקביות מעוררת הערצה (כבר שישה אלבומים), בעיקר בימים של נפילות חופשיות. אותה עקביות היא כמעין העברת מסר אידיאולוגי של "אני מאמין במה שאני עושה". על הדרך, כנראה שליוסלס יש גם הכסף להיות עקביים.

      כל זאת לא נאמר מתוך חוסר כבוד לפועלה של יוסלס איי די, ואם יש משהו ש"The Lost Broken Bones" מוכיח, הוא שמדובר בלהקה שיכולה להוציא עוד 3,686 אלבומים כאלו ובאף אחד מהם לא יתגנב החשש שבן-חורין, ברגר, קרמל וחרפק עושים את זה בשביל הכסף. אלא שאני מאמין שיוסלס איי די הוא פספוס די גדול של יוצרים דעתנים וחריפים, שעשו בתחומם מספיק בשביל לגדול שני צעדים מעבר לטקסטים נוסח "איפה אתה עכשיו? מה קרה לעולם שלנו, היכן שיש לנו כל כך הרבה בעיות לפתור”. דווקא כי בן-חורין יודע להבחין בשוני של חבורת יוסלס משאר המוזיקאים הישראלים ודווקא כי פאנק-פופ הוא ז'אנר שנכנס ללב בקלות, יוסלס יכלו לשבור עצמות על אמת באלבום במקום לטפוח לעצמם על השכם, פעם אחר פעם, על כך שהם נורא עקביים.

      "Isolate Me", השיר הפותח, הוא דוגמא טובה לכך שאפשר אחרת; ריף קטלני, בן-חורין שר ברגשנות על סוף עידן התרופות שמונעות ממנו פרנויה וצורח בפזמון על סף הגרואולינג באופן משתק. כשבן-חורין כל כך משכנע, הפשטנות היחסית של הטקסט מקבלת את הצבע שאפיין להקות כמו הדיסנדנטס, שלא הצטיינו במטפורות שייקספיריות ועדיין הצליחו להבריק. זו דוגמא כמעט יחידה שבה יוסלס מצליחים להפוך את אותה העקביות למקוריות, שבה התבנית לא כולאת אותם אלא משמשת להם כסולם לטפס מעבר לחומת הז'אנר. מלבד הפתיחה המפוצצת הזו, אלבומם השישי של יוסלס הוא מופת לגלישה מאותה עקביות מקצוענית לשגרה השמרנית של הפאנק-פופ, ז'אנר שבכלל אמור לסמל חופש מחשבה, מרדנות או עוד כל מיני קלישאות שנוסעות על סקייטבורד. אז מה בכל זאת משכנע את מעריצי יוסלס ואת חברי יוסלס עצמם (שכל רוקר ישראלי צריך לאחל לעצמו מוסר עבודה וכישרון כמו שלהם) שזה ממש בסדר שלא באמת ניתן להבחין בין האלבום הזה לקודמו, או לקודם קודמו?

      התשובה טמונה ברגע שבו יוסלס איי די היו להקת פאנק אמיתית והראו בעזרת עריכה כזו או אחרת שהם לא באמת מכאן. באותו ראיון טראומטי שלאחריו הם לא זכו להנחות את "אקזיט" (הם רק יצאו לעוד טור עולמי אח"כ, אבוי) ובדי.וי.די שהגיע לאחר מכן, יוסלס איי די הראו לקהל הישראלי שאפשר לכבוש את העולם בלי תעודת זהות כחולה, עם שלושה אקורדים וחזון מוזיקלי שלידו עולם הנמלה הוא סינמה-מקס. כשמאזינים למוזיקה של יוסלס איי די, למהודקות שבה, לאופן המרשים שבו הלהקה הזו וויתרה על המילה "בית" בכל מובן שלו בשביל אוטובוס מקרטע, מבינים שהפאנק האמיתי של יוסלס הוא בכלל לא במוזיקה. הוא בחיים עצמם.

      "The lost broken bones"(earsay),Useless ID