נראה לי שמדונה בדיכאון. אולי אלו הם הגירושין מגאי ריצ'י ואולי סתם משבר של גיל המעבר; חוסר היכולת להשלים עם הזמן שחלף, הגוף שבוגד והרלבנטיות שהולכת ונעלמת, ואם לא נעלמת, נראית, בינינו, קצת פתטית. זה נכון שאם לא העזנו לקבור את ג'אגר או את איגי פופ כשהם התחילו להתקמט (ומאז לא הפסיקו) אין שום סיבה שנקבור את האמא הרוחנית של כל תולעת שמסתובבת בלי תחתונים ליד צלמי פפרצי; זה גם נכון שכל מי שמעז לקרוא לה דודה או סבתא או זקיינהל'ה שיוכיח שהוא מסוגל, כמוה, לקפץ על חבל ולשיר תוך כדי את "Into the Groove" בלי שירעד לו הקול. לעזאזל, בלי שירעד לו התחת. ועל עקבים. עם בגד גוף. ועם זאת, היתה זו בדיוק השאיפה המעט-מוגזמת של מדונה אל הנעורים, שקצת הרסה את החוויה בהופעה שלה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, כחלק מסיבוב ההופעות של "Sticky and Sweet".
את ההתלהבות הטבעית, חדוות ההופעה והפלרטוט עם הקהל שהכרנו ממנה מחליפים תחנוני תשומת לב מהקהל ("אני עובדת כאן קשה, תראו קצת הערכה יא זונות"), נאומים לא אינטליגנטיים במיוחד נגד שרה פיילין (שכוללים בעיקר קללות) ופולחן אישיותי תמוה ודי מדאיג; כשמאחוריה ריצדו כל הדמויות אותן "שיחקה" עם השנים, בעיצומו של "She's Not Me" החדש, היא התעללה ברקדניות שהופיעו לבושות במיטב מחלצותיה של הדיווה - משמלת הכלה של "Like A Virgin", חזיית המשולשים של גוטייה מהסיבוב של "בלונד אמבישן" ועד החלוק היפני. תוך כדי אלו היא הכריזה בגאווה ש"מדונה יש רק אחת". אם תהיתם אגב איך נראה אגו כשהוא מתפוצץ, אז ככה, בדיוק.
לא צריכה להציל את העולם ב-4 דקות
על רקע כל אלו מדונה מבקשת שוב - עוד כפיים בטענה ש"האגו שלי צריך את זה". ההצהרתיות הזו - בה מדונה מנסה להוכיח כי בגרסה המעודכנת שלה היא טובה לא פחות ממי שגילמה בעבר - עומדת בניגוד כמעט מוחלט לקהל שמתלהב בעיקר כשהיא מבצעת את "Borderline", או "La Isla Bonita" העתיקים ונותר די אדיש לאלבום החדש (אם לא נחשיב את "4 Minutes" שזיכה בעיקר את ג'סטין טימברלייק בכפיים ואת "Give it to Me" שסיים את המופע בהתלהבות סוחפת). מדונה לא צריכה לעצור את הזמן ולא צריכה 4 דקות כדי להציל את העולם ונדמה שהיא קצת מפספסת את הנקודה הזו.
מהצד השני עומד אותו שעון "טיק-טק טיק-טק" שבסמליות לא מכוונת רק מוסיף לתחושת הזמן שחלף, מוביל את ההופעה כולה ומגיח על רקע הביצועים החדשים לקלאסיקות המוכרות (ומצטיין ב"Vogue" עם הביט המוכר); "Like A Prayer" החתרני דאז מופיע עטוף בטרנד הקבלי החם שבא לידי ביטוי בשורת משפטים קבליים בשפות שונות, מה שמוציא את העוקץ מהישבן הגם ככה גרום של מדונה. ואז מגיעה הגיטרה. "רק אל תנגני בגיטרה" אני חושבת לעצמי. אני נזכרת במשפט "מדונה היא זונה זקנה שחושבת שאם היא תדבר במבטא בריטי ותנגן בגיטרה מישהו ישים עליה" שאמר קני מ"סאות'פארק". הגיטרה הארורה הזו. לכאורה אינסטרומנט מועיל שאמור להחזיק את מדונה על הבמה בין קטעי הריקוד, לאפשר לה לתפוס נשימה ולהעניק על הדרך מעמד של רוקסטאר. אבל פופ הוא לא רוק ומדונה מביכה את עצמה בעיבודי מטאל ובניסיונות עלובים להרביץ בדיסטורשן. וכך לצד להיטי דאנס ועיבודים חדשים ומסיבתיים, מטיל הניסיון הנואש של מדונה לחדש - את הנפש, הגוף והמוזיקה - צל כבד על הבמה במדיסון סקוור. אל דאגה, זה לא שום צל שפיסה מתוך "Ray Of Light" לא יכולה להשכיח.