פרק ראשון

"לו? היו לאלוהים חלונות,
מזמן היו מנפצים את זגוגיותיו!"

מאחר שיצירה זו - סליחה על הביטוי - אינה אלא רישום תמים של מחשבות וזיכרונות של אדם אחר, לא בדיתי מלבי דבר פרט לכותרת. זאת משום שכל התערבות שלי בתיאור הדברים תהיה כליטר חומץ בחבית יין משובח, וכל קישוט - כחופן ש?אור ומלח, שיכולים רק להשחית את כשרותה של המצה. כל שתקרא להלן, קורא יקר שלי, ובלתי מוכר, ולו? התהפוכות והאירועים התמוהים ביותר שנפלו בחלקו של יצחק בלומנפלד, סופ?רו לי מפיו. תחילה במועדון הרוסי, מוסד ידוע ומכובד בסופיה, ובהמשך בביתו בווינה, במרגרטנשטרסה מס' 15.

מר בלומנפלד סיפק מכונות תפירה ושאר כלים לחייטות לאחד המפעלים הבולגריים והוא שחיפש אותי, כיוון שראה בטלוויזיה אי שם במערב סרט בבימוי?י על גורל היהודים. אסיר תודה אני ליד המקרה על פגישה זו, כי היא העשירה אותי בעוד ידידות אחת. וכי במה יכול אדם להתעשר אם לא בידידות, באהבה או בחוכמה?
כן מודה אני ליצחק בלומנפלד עצמו (שלא חדל לתמוה על העניין שגיליתי בחייו) על מכתבים ושאריות של כעין יומנים, מסמכים ותצלומים, המעידים על זוועות התקופה; כמו גם על כך שמעולם לא חסרו על הפלנטה הזאת אנשים עליזים וטובים בעלי עיניים חכמות ועצובות. כזאת היא, למשל, בתצלום הקטן והישן שרה בלומנפלד אשר נסעה עם הילדים למרחצאות מרפא, אך לא לשם הגיעה אלא לתאי הגזים באושוויץ. כך מביט אלי גם הרבי הטוב שמואל בן דוד, מתצלום שנתלש ממסמך כלשהו, וכאלה היו בוודאי גם תושבים רבים אחרים בעיירה קו?לו?ד?ץ (Kolodetz) על יד דרוגוביץ' (Drogobitch) - יהודים, פולנים ואוקראינים, שנמוגו בעשן ארובות הכבשנים ורועים עכשיו במרחבי העננים הלבנים על פני השדות האינסופיים הכחולים של אלוהים. והנה אישור באנגלית עם חותמת האו?גדה השמינית של הארמיה האמריקנית התשיעית, שהונפק ליצחק יעקב בלומנפלד לתעודה שהוא שוחרר ממחנה פלוסנבורג אוברפלץ (Flossenburg-Oberpfaltz), גרמניה, וששלטונות הצבא האמריקניים מאשרים לו לנסוע לווינה. ולפנ?י גם פתק כעין קבלה על תשלום מטען, שרשום בו בדיו סגולה וטבועה עליו חותמת הפרקליטות ביאקוטסק (Yakutsk), המאשר שהאזרח פלוני אלמוני שוחרר ביום 7 באוקטובר 1953 ממחנה ניז'ני קולימסק (Nijhne-Kolimsk), צפון מזרח סיביר, וששמו מטוהר לחלוטין מחוסר ראיות. וחמישה מסמכים נוספים, שלפיהם היה יצחק יעקב בלומנפלד זה אחר זה: אזרח אוסטרו הונגרי, אזרח ז'ץ' פוספוליטה (Jhech Pospolita כלומר, הרפובליקה הפולנית), אזרח סובייטי, אדם ממוצא יהודי הגר בשטחים המזרחיים של הרייך וחסר אזרחות וזכויות כלשהן, ולבסוף - אזרח הרפובליקה הפדרלית האוסטרית.

מתבונן אני באהבה ובתוגה בדיוקנו של איש שמנמן ומנומש זה, עטור שיער אדמוני הזקור סביב פדחתו הקירחת; איש זה אשר השביע אותי לא לפרסם אפילו דף מתולדות חייו בעודו בחיים. והנה המברק מווינה עם הקפלים השחורים, שאני קורא מבעד למסננת הלחה של דמעות?י וגומר אומר לא לגרוע ולא להוסיף דבר על התורה החדשה - החו?מ?ש החדש מאת יצחק יעקב בלומנפלד.

חנות החייטות שלנו "מוד פ??ריזיאן" שכנה ברחוב הראשי, אפשר לומר היחידי, של קולודץ - עיירה קטנה. בפולנית "מיאסטצ'קו" (myastechko), ובשפתנו "שטעטל". חלון ראווה לא היה לנו, אלא חלונות נמוכים ועליהם היו מודבקים גזירים ממגזינים לאופנה מפריז ומווינה. התנוססו בהם ג'נטלמנים הדורים לבושי מקטורנים וגבירות מקסימות בוורוד. אך למיטב זיכרוני, לא נתפרו אצלנו אף לא מקטורן אחד או חליפה ורודה לאישה כלשהי. אבי היה בעיקר הופך מעילים דהויים וישנים על פיהם. הופך אותם, פשוטו כמשמעו. במדידות מול המראה, כשהבגד נראה פתאום חדש, היה אבי שמח כילד. כך לפחות הוא היה טוען מבין שפתיו הקפוצות שהחזיקו כמות מדהימה של סיכות. הוא היה חייט מוכשר, וכאן המקום להזכיר את סיפורו האהוב: הוא תפר מדים אדומים לפרש ממשמר הכבוד של הוד מלכותו (אני מימי לא ראיתי פרשים בקולודץ שלנו), הלקוח היה מרוצה מאוד בעת שהסתכל במראה, אך אמר: "איני מבין מדוע נדרש לך חודש שלם לתפירת המדים, בעוד שהאלוהים שלכם ברא את העולם כולו בשישה ימים!" אבי ענה: "רא?ה איך העולם נראה, אדוני הקצין, ולעומת זאת הסתכל במדים נפלאים אלה!" איני מאמין שזה אכן התרחש כך.

מלאו לי שמונה עשרה, עזרתי לאבי בחנות. בחגים ובחתונות ניסרתי שירים יהודיים על כינור, ובכל יום שישי הייתי קורא לילדי בית המדרש פרקים נבחרים מהחו?מ?ש. אשר לקריאה - קראתי ברגש ומכל הלב כמו שאומרים, אך בנגינה בכינור לעומת זאת לא הייתי קו?ג?ן. למדתי לנגן אצל המורה הזקן הטוב מכולם אליעזר פינקוס, מנוחה לאפרו. איש רך היה ועדין להפליא, אך פעם אחת לא עצר ברוחו ואמר לאבי בזהירות: "אנא, אל תיעלב, אך לאיציק שלך אין שמיעה..." על כך ענה אבי בכעס: "מה הוא צריך שמיעה? הוא לא אמור לשמוע, הוא אמור לנגן!" צדק אבי. כעת אני מנגן איכשהו או כפי שכבר ציינתי, מנסר על הכינור שנתן לי במתנה דודי היקר חיים לרגל הבר מצווה, כלומר בהגיעי למצוות ביום הולדתי השלושה עשר.

ילד חולמני הייתי. בחלומותי נוסע הייתי עד וינה, ואבי יעקב (או יאשה) בלומנפלד הוציא אותי לא פעם ממסעות מתוקים אלה בעזרת סרגל החייטים שלו מעץ, כך שתמיד מצאתי את עצמי שוב וב??ן רגע בקולודץ על יד דרוגוביץ', ישוב ליד השולחן עם מחט תקועה בשרוול שטרם הושלם. בחלומותי תמיד הייתי לבוש באותם מקטורנים פריזאיים מעוררי י?ראה שראיתי במגזינים, יורד מהמרכבה ומושיט יד כדי לעזור לעלמה מקסימה בשמלה ורודה. לאחר מכן הייתי רוכן כדי לנשק את ידה הענוגה והרכה, אך ברגע זה ממש היה אבי מכה על ראשי בסרגל, ומעולם לא נודע לי המשך הסיפור וגם לא מי היתה העלמה שובת הלב ולמה עזרתי לה לרדת מהמרכבה. קרוב לוודאי שראיתי סצנה כזו באחד מבתי הקולנוע.

אגב קולנוע. לעתים, מלבוב, היה מגיע אלינו בעגלה מר ליובה ויסמן. הוא היה עיתונאי ומו"ל של עיתון ובעל מכונת קולנוע. הוא היה מוכר את עיתונו יידישה היימלנד, ובערב, בבית הקפה של דוד לייבוביץ', הוא היה מציג קולנוע. אלה תמיד היו סרטים, או אם לדייק שאריות סרטים, על עולמות פלא רחוקים המאוכלסים בנשים בעלות יופי שמימי, שעוצמות את עפעפיהן כאשר אבירים אדיבים מנשקים אותן על שפתיהן. היינו לא מעודכנים ופשוטים למדי מכדי להבין בנושאים ענוגים שכאלה. מה גם שנוכ?ח המצב הצבאי שנוצר, השיג מר ויסמן את הסרטים האלה אלוהים יודע היכן והכתוביות שלהם (הראינוע היה אז אילם והכתוביות הסבירו את העלילה) היו בדנית, בפלמית, בשוודית, ופעם אפילו ביפנית או משהו בסגנון. ובקולודץ על יד דרוגוביץ' איש הלוא לא דיבר בשפות אלו, במיוחד לא ביפנית. רק אברמצ'יק הדוור, שהיה רץ במלחמת רוסיה תורכיה, טען שהוא מבין תורכית, אך לרוע המזל לא הזדמן אף לא סרט תורכי אחד. פעם צפינו בקטע ארוך למדי שתמונותיו התהפכו, ומישהו שרק ורקע ברגליים, אך מר ויסמן אמר בכעס שככה הסרט ושממהר הוא לשוב לביתו לפני רדת החשכה. וכך התנשקו להם הגבירות והאבירים המקסימים כשראשם מטה, מה שהיה משעשע למדי. לפעמים צפינו ביומני מלחמה, ואז היה ליובה ויסמן מעיר נרגשות: "צבאנו הבלתי מנוצח מתקדם ללא מעצור!" אחת היא לאיזה כיוון נעו החיילים - משמאל לימין או מימין לשמאל, אם התקרבו לעברנו או התרחקו מאיתנו - אחת היתה הפרשנות: "צבאנו הבלתי מנוצח מתקדם ללא מעצור!" לימים הבחנתי כי מר ויסמן אומר זאת רק בשעה שמפקח המשטרה פאן ויטק מציץ בהקרנה.

לחגיגות אמנות שכאלו, אם אפשר לכנותן כך, היו באות נערותיה של קולודץ. היו ביניהן יהודיות "משלנו", ופולניות ואוקראיניות. יש לציין כי באופן כללי חיינו ביחסי ידידות ולא התפלגנו על פי דתות ולאומים. אם בכל זאת חיזרנו אחרי מה שלא שייך לנו, עלמה אחרת או אמה של המחוזרת היו מביטות בנו בחשדנות; או שאבותינו היו מרמזים בגסות לבל נשגה באשליות, כי לא יו?תר לנו לקחת נערה לא יהודייה. בהקשר זה נהגנו לספר בהתלהבות את סיפורו של הבנקאי המתנצר החדש גולדברג, אשר השיא את בתו לבנו של התעשיין המתנצר זילברשטיין והודיע בשמחה: "תמיד חלמתי על חתן כזה - צעיר נוצרי עשיר וחביב ממשפחה יהודית טובה!" אך זו היתה בדיחה. המציאות היתה רחוקה מכך, ובקולודץ לא היו בנקאים ותעשיינים. אולי להפך.

אפרופו קולנוע ותושבי העולמות הרחוקים האגדיים ההם, אלה שליושביהם לא היו דאגות אחרות חוץ מלשתות שמפניה ולאח?ר מכן להתנשק: באחת מהסצנות האלו, כאשר פש?קה הגברת על המסך את שפתיה לנשיקה (המסך, לידיעתכם, היה מפ??ה ועליה כתם קפה, שהיה נופל על פניה ועל פני בן זוגה לסירוגין), הושטתי בלי משים את ידי וחפנתי בכף ידי החמה את כף ידה הקטנה של שרה, אחותו של הרבי שלנו שמואל בן דוד. היא לא הגיבה, צפתה בסרט בעיניים פקוחות לרווחה, ולאחר מכן, יחד עם השחקנית שמטה את עפעפיה ואני רכנתי ובקושי נגעתי בה בשפתי הלוהטות. זה ארך רגע. לאחר מכן היא ככל הנראה הרגישה שאינני ההוא מהמסך, הביטה בי בתוכחה וסטרה לי. מישהו צחקק, אחר שרק בפיו, ובאותו רגע הציץ מפקח המשטרה פאן ויטק לבית הקפה ומר ליובה ויסמן, שהתנמנם, ניעור והודיע בחגיגיות: "צבאנו הבלתי מנוצח מתקדם ללא מעצור!" בקיצור, לא הלך לי. לא עם הגברת בוורוד מהמרכבה, ולא עם שרה!
פרט לערבים המרגשים שבילינו עם סרטיו של אדון ליובה ויסמן, אהבתי את השבת. ערב השבת הקדוש ליהודים, ולא רק מחמת המנוחה ועל שום העובדה שלא עובדים. אהבתי את התכנסות המשפחה סביב שולחן הסעודה החגיגית - כולם רחוצים ומסורקים, בחולצות לבנות מבד שזה עתה גוהץ בידי אמא: אבי, אני, אחותי קלרה וארוסה שבתאי קרנץ שהיה עוזר לרוקח בלבוב ועל כך היתה גאוותנו, ודוד חיים. היינו מאזינים לתפילתו הקצרה של אבי בשבח ה', האל היחיד של היהודים, ולאחר מכן הב??ציעה החגיגית של הלחם שהיה עדיין חם. הנרות דלקו במנורת שבעת הקנים הקטנה העשויה ברונזה, והשלום היה יורד על קולודץ כולה. אפילו הנוצרים היו משתתקים בערב הזה, ולא נשמעו שירי השיכורים והקטטות הפולניות השגרתיות. אם אינך יהודי, אולי סבור אתה שגם אצלנו חל ערב שבת בשבת? הו, לא! האם יש עניין אחד שהיהודים נוהגים בו כשאר בני אדם?! למרבה הפלא, ערב שבת שלנו חל ביום שישי. ככה זה, בהן צדק!

ביום המחרת - שבת - עד שקיעת החמה אין היהודים עוסקים בשום מלאכה, ואפילו העניים ביותר נהנים ושואפים מלוא ריאותיהם את שלוות השבת העמוקה. אחדים קופצים לבית הכנסת להתפלל לאלוהים. מתפללים תוך נדנוד הגוף לקצב החרוזים העבריים הסתומים, המתארכים והסוחפים. אחרים מסיימים את המשימה אחת שתיים ויוצאים לרחוב הראשי כדי לטייל ולראות עולם. כשהם חולפים זה על פני זה הם קדים ומסירים את כובעם במחווה וינאית ובארשת חשיבות ואפילו בחגיגיות, כאילו לא ראו זה את זה שתים עשרה שנה. כאילו לא אתמול הם התקוטטו לאחר שהתרנגולות של זה חדרו לגינתו של ההוא. הנשים מברכות זו את זו ב"שבת שלום" מכל הלב. ואכן הכול שלום ושלווה ושקט, וביום זה אתה שוכח ששוב מתפשטות שמועות על פוגרומים של קוזקים ברוסיה, שאתה חייב כך וכך למכולת, שסוסך צולע במקצת והעניינים אינם כשורה. ובמשך כל שלום השבת הזה אסור, כידוע, לעסוק בכל מלאכה, להדליק אש ואפילו לעשן. בימי קדם, כך אומרים, העונש על מלאכה בשבת היה מוות. אך מאוחר יותר, עם התפתחותם של רעיונות הו?מניים יותר, הו?מר עונש המוות והעבירה הוכרזה כחטא שתוצאות בלתי צפויות לו בעולם הבא. כך או אחרת, בלי להתפאר, זו המצאה כבירה של היהודים הקדמונים - יום המנוחה. לפני כן לא עלה על דעתו של איש, שיום אחד בשבוע אפשר גם לא לעבוד. ובנחישות כזאת הנהיגו אבות אבותי את חידושם, שאף אילצו את אלוהים לסיים את עבודתו בשישה ימים ובשביעי לנוח, כמו יהודי טוב. ואם אוסיף על כך שזהו חטא כבד לגעת בכסף בשבת, כסימן לדבר מה ש?טני וטמא - אף על פי שבשאר הימים היהודים אינם מחזיקים בדעה קיצונית למדי זו - תבין את משמעותו העמוקה והחכמה של היום השביעי. יש אפילו בדיחה על הנושא הזה, שבוודאי ידועה לך, אך אוכל בכל זאת לספר לך:

מחלוקת התגלעה בין שני יהודים משתי עיירות שכנות, איזהו הרבי שקשריו הרוחניים עם אלוהים הדוקים יותר, ועל כן גד?לה יכולתו לחולל נסים.

"הרבי שלנו כמובן, ואוכיח לך זאת," אמר האחד. "בשבת שעברה הלך הרבי שלנו לבית הכנסת, ולרוע המזל החל לרדת גשם זלעפות. יש לרבי מטרייה, אלא שבשבת כל מלאכה אסורה - איך יפתח אותה? הסתכל השמימה, הבין ה' מיד וקרה נס, לא תאמין: משמאל גשם, מימין - גשם, ובאמצע - פרוזדור יבש עד בית הכנסת! מה תאמר על זה?!"

"אומ?ר, ועוד איך אומר! הרבי שלנו, לעומת זאת, היה בשבת שעברה לאחר התפילה בדרכו הביתה ומה רואות עיניו: על אם הדרך מונח שטר של מאה דולר! מה יעשה עכשיו? איך ייקח אותו וחטא הוא לגעת בכסף? הסתכל הברנש השמימה, הבין אותו ה' מיד והתרחש נס: משמאל שבת, מימין - שבת, ובאמצע, לא תאמין - יום חמישי!"

אגב יום חמישי! ביום חמישי הראשון בחודש מאי, שנת 1918, שעה עשר ושלושים לפני הצהריים קרה דבר מה שסופרים בעלי מזג רגשני יותר היו מכנים "רגע של מפנה בחיים" - או אולי "רגע היסטורי". ברגע זה של מפנה, מדד אבי יעקב בלומנפלד את השרוול הימני של מדי מפקח המשטרה פאן ויטק, קרוב לוודאי לצורך תיקון. ליד השולחן ישב ועישן דודי חיים, הלוא הוא חיימ'לה - בליין, לא יוצלח ואדם טוב מאוד, יחיד בדורו, אשר הלך עד וינה, ולא פעם אחת. אני ברגע ההוא העמדתי פני עובד.

בדיוק בחלק הזה של הסיפור נכנס לחנות, יותר נכון גלש - כי "מוד פריזיאן" היתה שלוש מדרגות תחת מפלס המדרכה - הדוור אברמצ'יק ודף צהוב בידו. "חדשות חשובות בשבילך!" אמר אברמצ'יק.

"טובות או רעות?" שאל אבא בלב כבד, בעודו נוגס בסיכות.
אברמצ'יק הביט במבוכה אלינו, אל הפתק ואל מפקח המשטרה לסירוגין. ברור שלא היה מסוגל להחליט אם טובות החדשות אם לאו. אז תפס פאן ויטק את היוזמה בידיו, כמו שאומרים בהודעות הצבא, וחטף את ההודעה. קרא אותה והעריך, "טובות! בנך יצחק יעקב בלומנפלד נקרא לדגל הצבא האוסטרו הונגרי וחייב להתייצב בדיוק שבעה ימים מקבלת הצו הזה... וכו', וכו', וכו'. ברכותי!"

"אבל הוא כמעט ילד..." מלמל אבי.
"הוד מעלתו יודע היטב אם הוא ילד או גבר של ממש. הרי הילדים לא מנשקים עלמות בחושך בזמן הסרט!"
"זה מה שעשית?" שאל אבי חמו?ר סבר.
"לא בכוונה..." אמרתי, וזו היתה האמת לאמיתה.
אבי החטיף לי סטירה סמלית, שנועדה בוודאי להרשים את מפקח המשטרה.
הא לך לפני פאן ויטק, והעיקר שתלמד לקח.
"בסדר," אמרתי.
"אולי אפשר לסדר משהו," אמר אבי, "בקשר למום בלב או משהו כזה..."
"לא ולא!" קטע אותו פאן ויטק. "חדל מהתכסיסים היהודיים שלך! המולדת זקוקה לו! בשעה זו, שבה הניצחון מעולם לא היה קרוב יותר!"
"קרוב יותר למי?" שאל דוד חיימ'לה בסקרנות גדולה.
פצה מפקח המשטרה את פיו כדי לענות, אך חשב ואמר באיחור, "השאלה עדיין בבירור."
"חוץ מזה, האם זה טוב ליהודים?" שאלה אמא בדאגה, כשהופיעה לפתע במעלה המדרגות המובילות למטבחנו, שנדף ממנו ריח נעים של מרק סלק.
"באיזה מובן, גברת רבקה?" שאל המפקח.
"במובן המצב בחזיתות."
"לטובתנו."
"לטובתנו?" שאל דוד חיימ'לה בפליאה.
"אמרתי 'לטובתנו', ולא לטובתכם!"

כולנו ידענו שפאן ויטק פולני ושהמושגים "אנחנו", "אתם" ו"הם" באוסטרו הונגריה הם תחום מאוד עדין, שאסור ליהודים להתבלבל בו. על כן נדו דודי ואבי בכוונה רבה זה לזה בראשם, וכמעט בבת אחת אמרו, "כן, ככה זה."

ואני נותרתי עם הרושם ששום דבר איננו כפי שהוא נראה.