שיגעון

למערכונים של היפופוטם נחשפתי לפני כמה שנים, כשתוכנית הרדיו - ששודרה בשנת 2000 ברדיו תל-אביב - כבר מזמן ירדה מהאוויר. היה בהם משהו מאוד שונה מהומור מדורת השבט של תוכניות כמו "רק בישראל" ו"ארץ נהדרת". הם היו הרבה יותר אידיוטיים, במובן הטוב של של המלה, וכתוצאה מזה
הרבה יותר מצחיקים ולמרות (ואולי בגלל) הטמטום המובנה במערוכנים הם נראו לי דווקא הרבה יותר אינטליגנטיים מבדיחות קרש על פוליטיקאים. אבל מעל הכל, המערכונים האלה הצליחו לפנות לאנשים בלי להתנשא מצד אחד או להביך מהצד השני.

מאז הימים האלו, חבורת היפופוטם חזרה לחיים ברשת עם מערכונים מצולמים ואז הגיע פרויקט היוקרה - "המוסד הסגור", שהפך, כך אומרים, לקאלט בסינמטק בתל אביב, עם הקרנות קבועות וקהל הולך וגדל.

הסרט, שנעשה ללא מימון של גורמים מסחריים, עם אנשי צוות שעבדו בהתנדבות, הוא מערכון אחד ארוך. מעשה ברמי חרובי (רון שחר), סוכן מוסד שרמנטי שנשלח להציל את שגריר ארה"ב בישראל שנחטף למדינת סוג'ירה. בסוג'ירה, אגב, חיו בעבר אנשים שמחים שגידלו גזר שחור ובזיליקום, אך לאחר שנמצא במדינה נפט, השתלטה עליה ארה"ב כדי למנוע אלימות, והגזרים הפכו לאדומים ומשעממים. חוץ מהאפשרות של מוות במהלך המשימה, מרחף מעל לראשו של רמי גם האיום הנורא לבטל לאנשי המוסד את הנופש השנתי בכפר הנופש אולגה, כך שהכישלון הוא לא אופציה. במשימת החילוץ, נעזר רמי בסוכנת ששמה מיכל (לנה אטינגר) וגאדג'טים מתוחכמים אותם הוא מקבל מקוצ'יק (אלי גורנשטיין), הגרסה המשעשעת של המוסד ל-Q של ג'יימס בונד. ב-45 הדקות של הסרט יש גילויים מפתיעים, אקשן חסר פשרות ושיר נושא מגניב עד מאוד, אבל יש גם בעיה אחת
גדולה והיא העובדה שהוזכרה כאן קודם. אחרי הכל, מדובר במערכון אחד ארוך. עשוי היטב, אבל ארוך. התפאורה מושקעת, אבל ארוך. אפקטים ממוחשבים שלא ניתן לצפות למצוא בסרט שנעשה בהתנדבות ובכל זאת, איך ידעתם? ארוך.

ארוך זה עוד מילא, אבל העלילה לא מהודקת, הבדיחות הטובות לא באות ברצף אלא פזורות בין גאגים שמעלים חיוך ותו לא ויש ב"המוסד הסגור" נסיון ללכת יותר לכיוון הסאטירה הבוטה, תוך התרחקות מהאופי הפראי, הנונסנסי יותר, של תסכיתי
הרדיו. זה לא עובד טוב. ההשתלטות האמריקאית על סוג'ירה כדי להשיג את הנפט, למשל, הייתה כל כך לא מתוחכמת וצפויה, עד שכל הערך ההומוריסטי שלה נעלם במקום.

ולמרות זאת, צפו הערב (שני) ב"המוסד הסגור" בערוץ 2 (22:55). הבדיחות המוצלחות בו, מוצלחות מאוד, וההתחייבות אותה הוא מבקש מכם היא בכל זאת רק ל-45 דקות, לא לשעה וחצי ו-35 שקלים. יותר מכך, עם הבעיות שלו, זה הסרט הישראלי המצחיק ביותר מהשנים האחרונות שראיתי ושיר הסיום, בביצועה של מיקי קם, צריך היה כבר מזמן להיות בראש המצעדים
העבריים.