פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שורש כל הטוב

      האלבום החדש של רוטס מאנובה הוא לא רק הטוב ביותר שלו; הוא אחד הגדולים של השנה. איל רוב על המנוברות

      מסיבות השמורות עימי לא חזיתי ב"הופעה" של רוטס מאנובה בארץ, לפני כשנה, מה שעזר לי להגיע ל-"Slime & Reason", האלבום החדש של רודני סמית', באובייקטיביות יחסית. אנשים יכולים לדבר עד מחר כמה הוא היה מסטול ומביך על הבמה, בשבילי רוטס מאנובה הוא עדיין אחד מהגדולים. באמת; הקול הזה, יכולות ההפקה שטריקי היה מת שיהיו לו, הנפש המסוכסכת שמניבה יופי של טקסטים וטונות מהווייב הג'יימקני, שתמיד שמר אותו טוב-טוב ברחבות המועדונים.

      מאנובה, במיוחד בשני אלבומיו הראשונים, הצליח ללכוד ענן ולהוריד אותו על תקליט. תמיד סמיך, מעובה, אפטר אפור כזה, שמסתיר את השמש, צובע את השמיים וכן, גם מוריד גשם לפעמים. באלבומו השלישי, שיצא לפני כשלוש שנים, מאנובה לקח צעד ענקי פנימה, התכנס בתוך עצמו והוציא תחת ידיו את האפל שבאלבומיו. אלבום שאכן היה נאמן לשמו, "Awfully Deep" ובאפלותו הרבה סוכך על המומנטום שהיה למאנובה להגיע לשווקים גדולים יותר מזה האנגלי. בזמן שמייק סקינר ודיזי רסקאל חגגו באמריקה, מאנובה התחפר עוד יותר בבריקסטון והבין דבר אחד או שנים על עצמו. שלוש שנים אחר כך, הוא משחרר את מה שנשמע כמו הטוב באלבומיו, לפחות מאז "Brand New Second Hand", אותו אלבום בכורה מופתי שהגדיר לראשונה את תעלומת מאנובה.

      מסטול וממוקד

      כבר על השיר הראשון מתגנבת התחושה שהדברים, איך לומר, חוזרים לשורשים. מאנובה יוצר כאן אלבום נגיש אבל מבלי לשים תווית מחיר אטרקטיבית על אמא שלו. הוא פשוט מתרכז במה שהוא עושה טוב ויודע לבחור את האנשים הנכונים שעוזרים לו להישמע טוב יותר. קוראים לזה הרחבת היריעה.

      האיש החשוב באלבום אחרי מר סמית' הוא Mr Toddla T, שהפיק את הסינגל הראשון עם הקליפ הרוצח" Buff Nuff", פצצת רחבות מהסוג של "Witness” רק עם חיוך על חשבון הכובד. אותו טודלה הביא כאן עוד שתי פצצות חכמות, בינהן השיר החשוב של האלבום, זה שמסכם את מאנובה כ- “I'm A New Man” ומשמיע למפיקי הדאבסטפ הזאטוטים כי המוזיקה הזאת אשכרה יכולה לעשות משהו עם הקול הנכון. ומאנובה חזר מבעד לרפש ולהגיון להיות הקול הנכון. רעב, בסטלות גבוהות אבל ממוקד, וכן גם מחויך.

      "Again & Again" הוא שיר מאנובה קלאסי -הפקה עצמית, מקצב דאנסהול מסומפל להפליא, מילים שסוגרות חשבון על ההתחלה ומוגשות בקול הבריטון החף ממאמץ שלו. תוסיפו לזה פזמון קליט וכמות נכבדה של, הממממ, הומור, ויש כאן בום קרנבל. ולמאנובה, ממזר לא קטן, יש עוד כמה אסים בשרוול, אותם הוא לא ממהר לשלוף. הוא שותל אותם במיומנות ובסבלות של קרוקודיל בסוואנה לאורך כל האלבום המעולה הזה. הם פשוט שם.

      המומנטום ממשיך ותופס תאוצה בוואלס עם השיר הבא, אותו הוא גם הפיק, "C.R.U.F.F" וזה אחריו, הפקה של Toddla T וכנראה הלהיט הבא של האלבום הזה, “Do Nah Bodda Me”; בקלות קטע הדאנסהול הטוב ביותר שמאנובה הוציא מימיו ולבטח אחד מהטובים שיצאו לאחרונה מאנגליה. בקטע המהורהר הראשון,שמגיע מיד אחר כך, יש נוכחות אלקטרונית כבדה אבל לא מכבידה. מאנובה שוב שוטח כאן את התחבטויות הנפש בין עולם הטוב (נאמנות לאישה, אבא לילד) לבין הרע (רוד בויז, שאכטות, אלכוהול והדברים שבאים יחד איתו) כשהוא משחק על דו המשמעות המושלם הטמון המילה" Spirit". בהמשך הוא חוזר ליחסיו המורכבים עם אלוהים, עצמו והזמן בינהם.

      לא מסתכל לאמריקה

      זהו מאנובה במיטבו. כשהוא לוקח את הכל למקומות האפלים האלו. הפעם הוא גם לא נשמע כמי שמדבר סהוררי לעצמו בלבד, אלא מצליח להיות קוהרנטי, וכן גם סוחף. וזה היפ הופ, כן? שירי סינתי מסויטים כמו "It's Me o Lord”, קינות כמו "The Show Must Go On” ו- “Well Allright” הם בין הקטעים הטובים ביותר שהאיש הוציא בקריירה האפלולית שלו. קטעים שמציגים, אחד לאחד, אמן בשיא התפתחותו. כשהוא חשוף הוא הכי פוגע.

      וזה בעצם הסיפור של האלבום הזה, שניכר עליו כי אינו סתם אלבום בשביל מאנובה. הוא לא אחד כזה שעושה סתם אלבומים כדי לייצב דיסקוגרפיה או משהו כזה. ניכר כי בער בו עוד משהו מלבד הספליף שבידו. נדמה לי שקראו לזה פעם להט אמנותי; רצון להגיד משהו למישהו ולא לעשות משהו כדי לפתוח חזיתות חדשות למוזיקה, קרי לכבוש את אמריקה. מאנובה לא מסתכל בכלל בכיוון של האמריקאים. הוא עמוק בפנים. ומהקרביים של עצמו הוא הוציא את אחד מהאלבומים הכנים והטובים ביותר של השנה הזאת.

      רוטס מאנובה, "Slime & Reason" (ביג דאדא)