יש חיה כזאת

טור ההופעות הנוכחי של אנימל קולקטיב, זה שבמסגרתו תגיע הלהקה להופעה משמחת בישראל, גורם לדיוויד פורטנר (המכונה, על פי מיטב המסורת של הלהקה "Avey Tare") התרגשות מיוחדת. "זו הטור הראשון מאז שאני ונואה (לנוקס, המכונה פנדה בר, ע.ש) ייסדנו את האנימל קולקטיב, שיוצא לנו לפגוש קהל, שלא ברור בכלל איך הוא שמע עלינו", הוא אומר. "אתמול הופענו בסקופיה שבמקדוניה והיה מרגש: קהל לא גדול, אבל גדוש באנרגיה שרוקד כל הזמן בהתלהבות. עם השנים הפסקנו לפחד שנגיע למקומות ולא יהיה מי שיבוא להופעות, אבל עדיין לא התרגלנו לזה. תמיד אנחנו קצת חוששים שאנשים ייתפסו לפער המאוד גדול בין כמויות הפעמים שמדברים עלינו – אנחנו הרי חביבי התקשורת – לבין הגודל האמיתי שלנו. לפי איך שכותבים עלינו, אנחנו אמורים להיות מאד גדולים ופופולריים, אבל אין לנו יומרות כאלו. ממש לא"

"הגענו למצב שאנשים קצת מתאכזבים מזה. כמה חברים קרובים שלי התרחקו ממני בגלל כל ההייפ סביב האנימל קולקטיב וזה היה ממש מאכזב, כי זה אפילו לא היה בגלל המוזיקה אלא מה שמסביב לה. למזלי, כל הנושא של האינטרנט נותן לנו כל הזמן עוד ועוד אפשרויות ותמיד מתווספים לנו חברים. אחרי כל הדיבור סביבנו, הגענו למסקנה כלהקה שיש כל כך הרבה אנשים בעולם, שתמיד יהיה מי שיתעניין בנו. למזלנו זה קורה ואנשים מודעים לכל הדברים שעשינו, ואפילו לאלו שעדיין לא הספקנו לעשות"

המודעות העצמית של פורטנר מפתיעה את מי שמכיר את האנימל קולקטיב, אחת הלהקות המבריקות והנועזות של האינדי בשנות ה-2000, כזו שמעולם לא נענתה לכל חוק או מבנה מקובל. היכולת שלו לאבחן ולנתח את ההייפ סביב הלהקה ולא להסתגר בהזיה אמנותית תלושה, מגבירה את האמינות סביב הלהקה. לא שפורטנר באמת מאמין לכל מה שכותבים עליו (נסו להגיד לידו את המילה "פריק-פולק"), אבל גם הוא יודע להעריך את הסביבה בה הוא פועל ונמצא. "כשהתבגרנו", הוא מספר, "אהבנו מוזיקה מאד ולמעשה ידענו שבשלב מסוים נרצה ליצור מוזיקה. אבל היינו צריכים איזו ריאקציה, כי אני מאמין שלצד כל הנושא של מחשבה חופשית וסביבה חופשית, כדי ליצור, אדם צריך להגיב למשהו, לא משנה למה. אנחנו פשוט השתעממנו ממה ששמענו, עד שהיינו חייבים לחפש דרך חדשה ליצור מוזיקה. למזלנו, כשעברנו מבולטימור לניו-יורק, היינו מוקפים בסביבה מאד תומכת ועם הרבה אנשים שתמכו בניסיונות שלנו ליצור דברים חדשים. למעשה, זה מזל די גדול שלא התחלנו ליצור באייטיז", הוא אומר וצוחק.

התמיכה ברביעייה (פורטנר, לנוקס, ג'וש דיב ובריאן וויטץ) הייתה כל כך מאסיבית, וכראייה, הקושי של הרכב שהתרחק כל כך מהגבולות המוכרים של המוזיקה הפופולרית ועדיין מצליח להיות פרודוקטיבי במספרים שמזכירים את ימיה היפים של שרית חדד. משנת 2000 עד שנת 2007 הוציאה הלהקה שמונה אלבומי אולפן, כשאלבום האולפן התשיעי ייצא בחודשים הקרובים (וכן, שירים מתוכו יבוצעו בהופעה בישראל). כיצד ארבעה אנשים יצירתיים מצליחים להסכים כל כך הרבה פעמים על רעיון אחד בזמן כל כך קצר? פורטנר מסביר שהסוד נמצא דווקא בצד השלילי של העבודה. "כיחידה, לכולנו יש את התחושה מתי זה לא נשמע טוב או מתי הלכנו רחוק מדי. זה לא שאנחנו מפחדים להיות "ניסיוניים מדי", אלא שלכולנו יש את האינטואיציה הטבעית להבין מתי זה לא עובד".

ממש לא. אנחנו פשוט נמצא דרך אחרת לעשות את זה"

"זה דווקא די כיף. זה לא שאנחנו יושבים בחדר ואומרים 'אנחנו חייבים למצוא סאונד חדש' או 'אנחנו חייבים להמציא את עצמנו עוד פעם'. אנחנו יכולים לעשות את זה, אבל אז פשוט לא יהיה לנו כיף, כי הטבעיות של הלהקה היא המאפיין הכי חשוב לה. להמשיך קדימה, אבל לא מתוך הכרח, אלא כי כך הדברים צריכים לקרות"

"בוודאי, אבל זה צד של היצירה שאנחנו חייבים לקבל. למזלנו, אנחנו עובדים בקבוצה, שבתוכה כל אחד פועל גם בפרויקטים אחרים וכך יוצא שבכל פעם יהיה למישהו רעיון אחר. ברור שכאינדיבידואל תתקשה למצוא בכל פעם את התשובה בעצמך. זה מאד עוזר שיש עוד חברים שעוזרים לך. אנחנו כל הזמן נפגשים ונפרדים לתקופה ואז חוזרים טעונים לעוד מפגש יצירתי. אני מניח שאם כולנו היינו חיים בניו-יורק זה היה הרבה יותר קשה"

"אני מודה שעכשיו עיקר המפגשים בינינו הם על בסיס יצירתי. אבל גדלנו ביחד, אנחנו מכירים אחד את השני המון זמן. הנוחות שאני מרגיש עם חברי האנימל קולקטיב מאפשרת לנו להיות כל כך פרודוקטיביים ויצירתיים"

מבין ארבעת חברי הלהקה, פורטנר נחשב למייסד הלהקה ביחד עם לנוקס. הוא בן 29 ונשוי לקריה, לשעבר חברה בהרכב האיסלנדי MUM (לשניים אלבום משותף שיצא בלייבל של ההרכב). אבל החלק המעניין באמת של פורטנר בלהקה נמצא בכל הקשור לטקסטים של האנימל קולקטיב, בהם יש לו חלק מרכזי. "אני חושב שהמוזיקה שלנו לא מאפשרת לנו לשיר על כל דבר שאנחנו רוצים. לי באופן אישי היה קשה לשיר על דברים מסוימים, בגלל הרגש שהיה בתוך הצליל שלנו, שהוא באמת הדבר החשוב. אבל אני מאמין שטקסט יכול לעזור לשיר מאד, לאו דווקא בפירוש המילולי שלו. המלודיקה של מילה מסוימת יכול להכניס צבע לתוך השיר, להעשיר את הויזואליות שלו. באלבום האחרון שלנו, 'סטרוברי ג'אם', המילים בפירוש הפכו את השירים לסוריאליסטים פי כמה ומאד עזרו לאווירה שבו. כשמילה נשמעת מיוחדת ומושרת באופן אחר, היא ממש כמו כל אפקט אלקטרוני"

"בקשר לילדותיות, אני חייב לומר שהאלבום החדש שלנו מכיל את הטקסטים הכי בוגרים שכתבנו עד היום, אבל אני חייב לומר שגם בעבר, באלבום כמו "Sung Tongs”, לא חשבנו שהנושא של ילדות הוא ההשראה המרכזית שלו. "בעניין הסמים, ובכן, היו לנו ההתנסויות שמאד עזרו לנו בתחילת הדרך, אני חושב שזה די ברור. אבל אני ממש לא חושב שיצירתיות, או חופש יצירתי תלויים בסמים, ממש לא. אנחנו לא רואים את עצמנו כ"להקת סמים", כמו שהרבה נוטים לראות אותנו, או לכתוב על איך הם אוהבים לשמוע אותנו כשהם צורכים סמים. לדעתי זה די רדוד לקשר אותנו באופן כל כך אבסולוטי לזה. אפשר ליהנות מהמוזיקה שלנו גם בלי להתמסטל"