אידיוטים, תפסיקו למחוא כפיים

פסגת הקריירה הטלוויזיונית שלי עד כה התרחשה בתכנית הלגמרי לא רעה "1 נגד 100", בה שימשתי כאחד ממאה המתמודדים הזוטרים ואף זכיתי לקלוז אפ מכובד שבמהלכו אפילו לא חיטטתי באף. המחיר עבור תהילת עולם זו הובהר מיד עם תחילת הצילומים, כשמנהלת האולפן הסבירה לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מאחר ואין בתכנית קהל "רגיל", כל החובות הכוללות מחיאות כפיים, קריאות ביניים ואנחות סימפטיה הנן באחריותנו הבלעדית. מרגע זה ואילך הצטווינו להריע ככלבים מאולפים בכל פעם שאברי גלעד התעטש ולצעוק "נבחרת נבחרת" כאחוזי דיבוק שעה שהמתמודד שמולנו מתלבט האם לברוח עם הכסף, או לנסות לנחש את צבע האסלה של דוד בן גוריון. ניסיונותיי לתבל את הטקסט החדגוני בקריאות נאצה נגד כדורגלני הפועל נחתכו בעריכה, ובאחת הפעמים אף ננזפתי אישית כשמנהלת האולפן תפסה אותי מפהק בשעמום בעת מילוי תפקידי. בסיכומה של התכנית, מיותר לציין, לא הרווחתי שקל.

אודה ולא אבוש - אינני צופה הטלוויזיה האידיאלי; רשימת הפיגורות הטלוויזיוניות שגורמות לי לרצות לגגל "כיצד מכינים בקבוק מולוטוב" הולכת ומתארכת מיום ליום. אולם אם יש בעולם דבר שמרגיז אותי יותר מתכניות הטלוויזיה של הערוצים המסחריים, זה קהל האולפנים שלהן. צפייה בתכנית אירוח או בשעשועון ממוצע מגלה שהנה נמצאה החוליה החסרה באבולוציה, ולא זו שבין האדם לקוף, אלא זו שבין הקוף לקוף הטיפש יותר. בריות אשר תכליתן היחידה היא ביצוע פעולה הנעשית ללא טיפת מחשבה, אבחנה, או כושר שיפוטי בסיסי. ההגדרה המילונית של מחיאות כפיים הינה "מחווה המבוצעת לאות הערכה והתפעלות". בשנים האחרונות, עושה רושם, חדלות האישים הפכה חריפה כל כך, עד כי קשה לחשוב על פעולה כלשהי שאינה עוברת את סף ההערכה וההתפעלות. אין מחזה עצוב יותר באדם המטיח את כפות ידיו זו בזו כאחרון הבבונים, למשמע קרן פלס המכריזה על אהבתה לדולפינים/פומפיות. פשוט אין. ולטענה המתבקשת "אבל מנהל האולפן אמר" לא נותר לי אלא להגיב בטיעון האלמותי "ואם הוא יגיד לך לקפוץ מהגג?". התשובה, למקרה שתהיתם, היא "תלוי אם זה ישודר או לא".

בשנה האחרונה אפילו אני, כבוגר צפייה בעשרות ומאות קהלי אולפן לאורך השנים, לא יכולתי שלא לפעור את פי בתדהמה למראהו של תת-זן נחות במיוחד, שהתגלה בערוץ 2. הכוונה היא כמובן לקהל היושב באולפן "הפוליגרף", שהיא, במאמר מוסגר, התכנית העלובה ביותר שאי פעם נעשתה בטלוויזיה, נקודה. אם עד כה הסתפק קהל האולפנים בטמטום טהור ותו לא, הרי שבגלגולו החדש משלב הקהל לתוך התערובת גם פשיטת רגל מוסרית, כשכל וידוי של אחד המשתתפים, שפל ככל שיהיה, מפעיל מיד את שרירי הכפיים. זוהי, רבותיי, סדום. כי על אידיוט אקראי שמוכר את נשמתו בשביל 15 דקות תהילה עוד אפשר להבליג, אבל חדר מלא באנשים שלא מקבלים על שפלותם כל תמורה שהיא, זו כבר אנומליה שלא ניתן לחשוב על כל תירוץ רציונלי או אמוציונלי שיצדיק את היווצרותה.

ולכן, בטרם תכה בנו האש והגופרית, אנצל במה זו על מנת לקרוא לממשלת ישראל להקים וועדה אשר תקיים מחקר מעמיק ותגבש רשימת קריטריונים שתגדיר מי ומה ראוי למחיאות כפיים. כל אדם אשר ייתפס עובר על חוקים אלו 3 פעמים או יותר - ייכרתו כפות ידיו בידי כורת מוסמך, בגין שימוש לא נאות בכפות ידיים. לפעולה זו יהיו שני יתרונות בולטים. מחיאות הסרק הבלתי נסבלות ייעלמו מחיינו, וניתן יהיה לזהות אידיוטים בקלות על ידי מחסור בכפות ידיהם. כפות הידיים הכרותות יישלחו לאפריקה לילדים רעבים, וכך תתאזן הקארמה הפגועה של אותם מוחאים סוררים. אין ספק שתכנית מסוג זה תשפר משמעותית את מצבה המוסרי של המדינה, לפחות עד שיקום החכמולוג שימצא דרך לייצר רעש מקביל באמצעות כפות הרגליים שלו. ועם כפות רגליים הרי אף אחד לא ירצה להתעסק. בכל זאת, הן עלולות להסריח.