סולל, בונה

ירושלים, העיר הגדולה ביותר בישראל, נקרעה מאז ומעולם בין דימויה כעיר של מעלה, דימוי שמרחף ומטיל צלו מעליה כבר אלפי שנים, לבין המרחב האמיתי שהיא מאכלסת, על האבנים, הזוהמה וחיי היומיום. ירושלים האחת ניכרת בשמות הרחובות המהדהדים ובעיני המטורפים שתמצא מהלכים בצידם: זוהי התגלמותן של הפנטזיות המונותיאיסטיות הגדולות, הכוללות חיים ומיתה, ייסורים ונבואות, עליות לשמיים וקורבנות בנים, כל זאת בשטח של קילומטר רבוע אחד. העיר הזו הייתה (ועדיין) עילה לכמה מהמלחמות המרות ביותר באזור והיא מקור אינסופי לסכסוכים טריטוריאליים, אידיאולוגיים, דתיים ולאומיים. במציאות הירושלמית הייחודית העיר של מטה היא השתקפות מתמדת של זו העליונה. החלטות היום יום המשפיעות על חיי התושבים ועל אופייה ועתידה של ירושלים, מתקבלות על פי האינטרסים של המדינה, של הדת ואינספור גורמים הזרים עקרונית להחלטות כאלו.

מאז ייסודה של מדינת ישראל היו תקופות בהן הנהגת העיר התמודדה בהצלחה מסוימת עם מצב דברים ייחודי זה, המצריך ניהול של שתי ערים כדי להפעיל עיר אחת. לאחר מלחמת ששת הימים, בתקופתו של ראש העיר, טדי קולק, הוסר מעט הצל מעל העיר הממשית. השקעות מורחבות בחינוך ובתרבות הובילו ליצירה של פקולטות מובילות בתחומן באוניברסיטאות ולהקמה של מוסדות תרבותיים שמיקמו את ירושלים כאלטרנטיבה ממשית לחיים בתל אביב. בתקופה זו הגיעו לעיר אנשים ללימודים והתיישבו בה לאחר מכן. שכונות חדשות הוקמו לבני המעמד הבינוני-גבוה והאופטימיות לגבי עתידה של העיר הייתה מנת חלקם של תושבים רבים. מאז שנות השמונים לעומת זאת, מאבדת העיר בהדרגה את אחיזתה במציאות הממשית. כחולה ההוזה במיטתו, היא גולשת בהדרגה לעבר דמדומי הקדושה של פעם. האופטימיות לגבי עתידה התפוגגה לה מזמן, האוכלוסיות החזקות עזבו אותה בהדרגה וכל המדדים הארציים ממקמים אותה בתחתית הסולמות החברתיים-כלכליים. למהלך בימים אלו ברחובותיה, נחשפת עיר של קיצוניות מפליאה. תושבים עניים ישנים על מדרכות הסמוכות לכניסות הבתים הריקים של תושבי חוץ עשירים ונעדרים; בתי ספר לאמנות מוקפים בשכונות חרדיות עוינות; חנויות נטושות ברחוב הראשי וקניונים הומי אדם, והעיר העתיקה. קרוב לודאי אחד המקומות הנפיצים בעולם המאכלס זה מעל זה כניסות למסגדים, בתי אנשי ימין יהודי קיצוני, אנשי כמורה יוונים אורתודוקסיים, ילדים, לוחמי מג"ב וכמויות נשק שלא היו מביישות בונקר בינוני של צבא ארצות הברית. כל אלו שהאמינו בהישארות בעיר ובחיים שפויים בה, עוטים כיום פנים מוארכות ומספרים לי על סגירתו של עוד קולנוע, על הרחבה של שכונה יהודית נוספת במזרח העיר, או על החלטה תמוהה חדשה שהתקבלה לה במועצה.

אם עד עתה היו אלו רק התושבים שהרגישו את העיר שהכירו נעלמת, באו הבחירות הקרובות לראשותה והראו לנו שגם ההנהגה הלאומית שאוהבת כל כך לאזכר את ירושלים בכל נאום שני, החליטה לוותר עליה. המפלגות הגדולות, כולל זו של אהוד אולמרט, החליטו ככל הנראה שהתמודדות למשרת ראש העיר היא חסרת משמעות ושמבחינתן, ארקדי גאידמק או מפלגת "עלה ירוק" מהווים אופציות ראויות לניהול בירת ישראל. החלטה זו שבהימנעות, שקולה, לידיעתכם, לויתור על העיר. אין עוד צורך במשא ומתן עם הצד השני - ירושלים השתחררה לה מאחיזתה של מדינת ישראל. היא צפה לה כעת בחלל ורק אלוהים יעזור לה.

תושבי העיר ויקיריה שלום. שלום גם ליהורם גאון. היום יום ירושלים במדור ובחרנו להעלות באוב את הצעתו של דוד בן גוריון לאחר מלחמת ששת הימים - להרוס עד היסוד את החומות המקיפות את העיר העתיקה. הרי אלו נבנו בתקופה העות'מאנית וחשיבותן למדינה ואזרחיה משנית בהחלט. כך תחובר לה בצורה טבעית העיר הנוכחית לעיר העתיקה בלא מחסומים והתפתחותה של הבירה תתחיל מחדש באופן בריא. חיזרו אפוא בזמן ארבעים שנה, נצמיד את חומות האבן למקלות הדינמיט ונמוטט אותן אל הקרקע.