בסיסטית מחפשת להקה

כמו שסיפרתי כבר במדור הקודם, הטיול שעשיתי לאחרונה בארצות הברית כלל ביקור בשורה ארוכה של אתרים תיירותיים, שנבנו על אבני דרך בתולדות המוזיקה האמריקאית. בינהם גרייסלנד – אחוזתו של אלביס בעלת עיצוב הפנים הרדיקלי; היכל התהילה של הקאנטרי בנאשוויל, טנסי, בו שילמנו כסף טוב כדי לחזות בתבליטי ברונזה נטולי דמיון ממשי לכוכבי קאנטרי גדולים ובנעלי הניו באלאנס של ווילי נלסון; אולפני FAME האגדיים במאסל שולס, אלבמה; אולפני סאן העוד יותר אגדיים בממפיס, טנסי; הפסל לזכרו של אוטיס רדינג בגייטוויי פארק בעירו, מייקון, ג'ורג'יה; המוזיאון של לייבל הסול האדיר, Stax, שנבנה על חורבות אולפני החברה בדרום ממפיס; וגם דוליווד - הלונה פארק המפורסם של דולי פרטון בטנסי – בו לא מומלץ למעריצי דולי לבקר כי זה רק יעכיר את היחסים בינם לבין אלילתם ובמקרים קיצוניים אף עלול לכבות את האש שבלבם כליל (תאמינו לי, הדבר האחרון שאתם רוצים זה לדמיין אמן שאתם אוהבים צוחק עליכם מאחורי הגב בזמן שהוא סופר את הכסף שהוא גנב לכם).

מעבר להצדקה שכל זה נתן לרכישת מצלמה דיגיטלית חדשה אצל הדוסים בניו יורק ולאוברווייט ששולם בשדה התעופה על כל מציאות הויניל שהתגלו בדרך, כלל הטיול גם כמה חוויות מוזיקליות מפתיעות. התגלית המרגשת ביותר התרחשה בעיירה בת 607 תושבים בשם מאגי ואלי למרגלות הרי הסמוקי בנורת' קרוליינה. בהמלצת זבן בחנות מזכרות מקומית שמכר לי ג'אקאלופ – יצור מיתולוגי שנראה כמו ארנב עם קרניים של אנטילופה – הגענו ל-Maggie Valley Opry House, אולם ההופעות של אלוף העולם בבנג'ו, ריימונד פיירצ'יילד.

"אופרי" - השיבוש האמריקאי של המילה אופרה – זה אולם הופעות קאנטרי, וה"אופרי" הקטן של מאגי ואלי נראה יותר כמו אודיטוריום של בית ספר עם כסאות כתר פלסטיק. פיירצ'יילד, שהופיע לא פעם ב"גראנד אול אופרי" המיתולוגי בנאשוויל, בו התגלו כל כוכבי הקאנטרי הגדולים, פתח לפני עשרים שנה את ה"אופרי" הקטן שלו במטרה לשמר את תרבות הרי האפאלאצ'ים המקומית. מה שאומר שהמקום מתמחה בבלוגראס שורשי – תת-ז'אנר של קאנטרי שמבוסס על פולק אמריקאי ישן ומנוגן בכלי מיתר אקוסטיים כמו בנג'ו, מנדולינה, קונטרבאס, כינור וגיטרה אקוסטית.

באותו ערב הופיע באופרי האוס של מאגי ואלי אותו פיירצ'יילד זריז האצבעות וחד הלשון (בגלל המבטא שלו לא הבנתי אף מילה, אבל מתגובות הקהל הסקתי שהוא סיפר בדיחות שנונות ודי גסות), שלווה בלהקה המורכבת מנגן קונטרבאס בשם אדי לאבלייס, גיטריסט בשם וויין קרואו וגם כנרת צעירה ומקסימה, הצעירה משלושת האחרים במינימום ארבעים שנה ועונה לשם אביגיל מור, אם כי פיירצ'יילד מעדיף לקרוא לה בשם הבמה שלה: "הנסיכה האינדיאנית הקטנה".

כל אחד מהנגנים גם שר בתורו – שירים מקוריים שהם כתבו כמו גם סטנדרטים של בלוגראס ובלוגראס-גוספל. כשאביגיל מור שרה את ההמנון הפמיניסטי שלה, “Finding Four Leaf Clovers”, שמספר כיצד המזל מאיר לה פנים מאז שהבחור שלה זרק אותה, התאהבתי. ואני שמחה לבשר שבזכות פלאי הטכנולוגיה גם אתם תוכלו לחזות בזמרת המקסימה, שכן האכזבה המרה שלי מהעובדה שאין אף קטע של מור ביוטיוב גרם לי, לראשונה בחיי, להעלות לשם קטע בעצמי (מצ"ב קישור בהמשך).

ליוטיוב הנסיכה האינדיאנית הקסומה אמנם לא הגיעה עד שאני לא התערבתי בעניין, וגם למייספייס לא, אבל אתר בית דווקא יש לה, ותחקיר אינטרנטי גילה כי ילדת הפלא אביגיל מור (לא להתבלבל עם הזמרת הבריטית הנושאת את אותו שם), שגדלה במערב נורת' קרוליינה וקיבלה את מרבית השכלתה הבית ספרית בבית על ידי אימה, התחילה לנגן פסנתר בגיל 8 . בגיל עשר היא עברה לבקשתה למנדולינה, אך המורה שלה למוזיקה החליט שהיא הרבה יותר מתאימה לכינור. בגיל 11 היא החלה גם לשיר ולא הרבה אחר כך היא התחילה להופיע מול קהל עם להקתה, The Snowbird Mountain Band.

כיום אביגיל מור היא מולטי-אינסטרומנטליסטית, אבל הכלי העיקרי שלה הוא כינור. היא רק בת עשרים, אך כבר יש לה חמישה אלבומים ברזומה, שהראשון מבינהם, "Gal Who's Always Happy", יצא כשהייתה בת 13 בלבד. אביגיל מור מנגנת בלוגראס, קאנטרי, בלוגראס-גוספל (גירסת הגוספל של הנוצרים הלבנים באזור) ומה שהם מכנים “Old Mountain Music”. אין לה שום נגיעה למוזיקה עכשווית, שלא לומר לאופנה עכשווית (בהופעה היא אמנם לא חבשה כובע קאובוי כמו בתמונות הפרומו, אלא ג'ינס וטי-שרט עם ציור של פרד והכיתוב “Whoa Mule”, כשם להיטו הגדול של ריימונד פיירצ'יילד), אבל דבר אחד בטוח: אין יותר אינדי מזה.

את הקלטת האלבום הראשון שלה היא מימנה מהכיס, בכספי הבייביסיטינג וההופעות שלה, כשאת 1200 הדולר שהושקעו היא החזירה ללא קושי מהופעות וממכירת דיסקים וקסטות בהופעות. מור נפרדה מה- Snowbird Mountain Band ב-2002 והמשיכה להופיע ולהוציא אלבומים לבדה, כשבשנתיים האחרונות היא הקימה להקה חדשה בשם Highway 129.

דרך חברים של הוריה היא הכירה את ריימונד פיירצ'יילד ואישתו, שירלי – היא הקופאית שמכרה לנו את הכרטיסים בכניסה. פיירצ'יילד עשה למור אודישן קצר ומיד הזמין אותה להופיע באופן קבוע במועדון ההופעות שלו. ומאז היא שם.

בהפסקה שבין שני הסטים שהלהקה נתנה עזרה מור לאימה, שמכרה במזנון, בו ניתן היה לקנות פופקורן ופפסי, אך לא פחית בירה אחת לרפואה על מנת לא לפגוע ברגשותיהם של הנוצרים הבפטיסטים הרבים המאכלסים את האזור (אבל בעשר דולר אפשר היה לקנות הביתה צנצנת ריבת מונשיין, כלומר אלכוהול ביתי, שפיירצ'יילד רקח בעצמו). את הזמן שנותר עד חלקה השני של ההופעה ניצלה מור למכירת דיסקים ומתן חתימות, והיא גם הצטלמה עם כמה מעריצות קשישות שכמוני התרגשו מקולה הצלול והטהור והנאמנות שלה למוסיקה המסורתית של הרי הסמוקי ואזור הרי האפאלאצ'ים כולו.

את הדיסקוגרפיה של ריימונד פיירצ'יילד ניתן למצוא בחנויות הדיסקים הממוסדות, אך לעת עתה "הנסיכה האינדיאנית הקטנה" היא סודם הכמוס של מעריציה המעטים באזור מגוריה. חנויות הדיסקים בנאשוויל, בירת הקאנטרי, שביקרנו בהם בהמשך המסע, לא החזיקו דיסקים שלה, מה שבמידה מסוימת מוסיף לסוד הקסם שלה.

רוב הסיכויים שאביגיל מור תשאר היידי בת ההרים של הסמוקי מאונטיינס ולעולם לא תעשה את הקרוסאובר לתוך הזרם המרכזי של הקאנטרי האמריקאי. אחרי שהעלתי את הקטע מההופעה ליוטיוב, לו הענקתי את התג "בלוגראס", התגלו לנגד עיני עוד שפע של כשרונות בלוגראס גולמיים, חלקם צעירים גם מאביגיל מור ואפילו מגילה בתחילת דרכה. כולם מנגנים בבתי אופרי קטנים בעיירות שלהם או אולי בכנסיות ומתנ"סים מקומיים. חלקם ודאי מוציאים דיסקים במימון עצמי, כמו הנסיכה האינדיאנית שלי, ועל רובם לא נשמע גם אם נתאמץ. במחשבה שנייה, בכל זאת מדובר באמריקה והאמת היא שאף פעם אין לדעת. דולי פרטון, כזכור, צמחה ממשפחה ענייה באותם הרים ממש והיום היא לוקחת 52 דולר כניסה (לא כולל חנייה) ללונה פארק הארור שלה.