היי בנטורל

מחשבות על סוף, זה מה שעובר עלי לאחרונה. בשישה בנובמבר 2007 לקחתי החלטה גחמתית אך מחויבת בעקבות המציאות המעורפלת שלי באותה תקופה. החלטה שאני מספר עליה פה זה השבוע ה-37. הנוסח המקורי היה שנה; 365 ימים של סחיות בתוך יותר מדי שנים של סטלות. שנה. פרק זמן הגיוני, שרוב העולם מודד את עצמו לפיו. השנה הזו עומדת להסתיים. האם השתניתי בשנה הזו? קשה לי עדיין לדעת עד כמה, אם בכלל.

משהו בי התבגר, זה בטוח. אני פחות מאמין למה שחשבתי על עצמי, נגיד, באוקטובר 2007 ולומד להכיר את עצמי בסוף אוקטובר 2008, שנייה לפני החורף. לא בטוח שאני רוצה להפסיק עם ההפסקה הזו. באמת.

היום הרבה יותר קל לי להגיד 'לא' מאשר 'כן'. יש איזו שלווה סטואית כשאתה סאחי בכל מה שקשור ללחצי הסתדרות, חישובי כמויות, ניירות שנגמרים דווקא כשאתה הכי צריך אותם, חברים שמתעלקים עליך, בחורות שמתעלקות עליך, זיונים שחוזרים בין היתר כי הן אוהבות להזדיין איתך על החומר שלך, דילרים. יא אללה כמה דילרים. נודניקים שמבקשים ממך טלפונים שלהם וכאלו גרועים בהרבה, שמסבכים אותך ומלשינים לשוטרים. שוטרים. והחישובים האלו של כמה לקחת לפני כל יציאה מהבית, גם אם זה רק בשביל לקנות ניירות או בירות. ואחרי כמה בירות יש את הבחורות. כשאתה כבר לא מסטול אתה מזיז את עצמך. לעיתים רק מהטעם שצריך לעשות משהו. ושכאתה זז אתה פוגש נשים. ואתה אשכרה מצליח לזכור את שמן של כמה מהן בפעם הבאה שתתראו. ואה נזכרתי, יש גם את העניין עם היזכרון. משתפר אבל לא ממש משוקם. בקיצור, הרבה עניינים יש על הראש כשאתה בסך הכל רוצה להתיישב על ספה, להוציא קטנה ולהרחיק אותך מהם לפרק זמן בלתי מוגבל. כאמור, מחשבות על סוף.

הרבה מחשבות כאלו, דווקא מהכיוון של ההתחלה, הגיעו אלי בצורת פרצי צחוק והנהוני הזדהות כשתפרתי ביומיים שתי עונות של הסדרה הבריטית "Ideal”. באופן כללי, הומור של מסטולים אף פעם לא הצחיק אותי. גם לא כשעישנתי, אולי רק כשהייתי בתיכון. ברור, תמיד יש ויהיו צ'יץ וצ'ונג וג'פרי ליבובסקי ואפילו פלויד מ”רומן על אמת”, אבל כל מיני סרטים וסדרות על כל מיני קולג' בויז שדופקים ג'וינטים וחושבים שהם מה זה מיוחג'ים זה לא מצחיק. ממש לא. גם לא אוהב שאנשים עושים עניין מהשאכטות שלהם. רבאק הרי כולם מעשנים, לא?

זה בדיוק מה שטוב במוז, איש שמן, עצלן, סטלן על שלא מתעכב על היותו כזה, אלא פשוט חי את חייו. סטלן צנוע, שלא יכול להעביר שעה בלי זה. הזכיר לי משהו. גם מוז חולה על פרוגר -וGTA בפלייסטיישן ושוכח כל הזמן, גם בזמנים חשובים (החברה שלו כורעת ללדת ומבקשת ממנו להתקשר למיילדת אולם הוא נזכר רק אחרי שעה). וכן, מוז גם שומר באדיקות על חוקי הבית ("נו קאש נו האש"), חולה על וינילים ואוכל רע. חוץ מזה הוא גם הדילר הכי נשמה שראיתי בחיי. כזה שעובר על החוק מספר אחת בעסק, וקודם כל דואג לאספקה שלו עצמו. אספקה שמגיעה, אגב, מהטוב שבחבריו שהעובדה כי הוא שוטר לא מונעת ממנו לדפוק באנגים באמצע משמרת, שנייה לאחר שהביא למוז עוד קילו סקאנק מהפשיטה האחרונה

ויש כמובן את גלריית הלקוחות שמדפקת כל שנייה על דלת ביתו של מוז, כולם מתים להסתדרות. באגנים, ג'וינטים, כמויות של סמים, פליפים מהם, פטריות, קוק, קצת אקסטות, דילרים מתחרים עם מברגים בכיסים, הומו קרח חולה מין, פושעים במסכה של עכבר, שכנה עכברית למראה שמתגלה כנקרופילית, די ג'יי פקיסטני שמחליף עם מוז - פליט ניינטיז אנגלי מעמד בינוני - תקליטים, אם לתינוק שהיא בעצמה עדיין ילדה, מחוקה מהתחת שלא זוכרת את שמו של בנה ("אתה יודע שאני גרועה בשמות") ודירה כזו מטונפת ואובזרת במלא דברים שאין מה לעשות איתם, עד שהיא הופכת לדמות בפני עצמה. אידיאלי.

בין כל אלו, רחוקים ככל שיהיו מהמציאות הים תיכונית שלנו, יש את המציאות של הסטלה. גם מוז, ממש כמוכם, מתבאס כשחברו השוטר מביא לו חשיש לבנוני; "יש לי מוניטין לשמור עליו, מה זה החרא הזה?". אלא שבסופו של דבר, סטלה היא תמיד סטלה. אותו דבר אצל כולם. כנראה שזה מה שמבדל את המריחואנה משאר החומרים הנרקוטיים כסם סוציאלי. כזה שרק אותו מעבירים אותו מיד ליד.

היו אפילו רגעים שחשבתי לעשן תוך כדי. ס'אמק, רק למשמע השמות של הזנים שמוז טוחן לי מול העיניים בלוטות הרוק שלי עבדו שעות נוספות, אבל היות והסדרה כזאת אמיתית ויתרתי; גראהם דאף היוצר הוא סטלן על אמת, ולא מפספס אף פינה של אפסות, גדולה, צחוק, עצב ובעיקר תלות מחויכת בחומר הירוק והחום, שהוא אשכרה גרם לי להיזכר (משתפר אמרתי כבר) בימים טובים יותר, שבהם להסתדר על חומר טוב הוא כל מה שחשוב בחיים האלה לפחות עד שהוא נגמר. מחשבות על סוף.

צפייה בסדרה הזו עודדה אותי לדפוק איזו קטנה, ככה בקטנה, לחגיגות השנה. חגיגות שהן כולן שלי, בשיא האגואיזם. אבל אותו אגואיזם, צד שלאחרונה אני מוצא עצמי מתחבר אליו שנית, רוצה להשאיר אותי קרוב אליו. ממש קרוב. לשמור מפני רע, או רעות במקרים היותר שכיחים. לא יודע, עדיין חושב על זה, מחשבות של סוף. והנה, עוד מעט זה מתחיל. אידיאלי.