למרבה הצער, סביר להניח שהדיון סביב החשיבות של פסטיבל "אינדי נגב" ינדוד לכיוון קרב יריקות בין המארגנים למאות המאוכזבים שנותרו בחוץ: לא משנה ההישג המדהים שבעצם קיומו של המונח "סולד אאוט" באותו המשפט עם הביטוי "פסטיבל אינדי"; לא משנה שגם אלו שלא נכנסו יכלו ליהנות מאווירה מצוינת ובמה אקוסטית (בעייתית, עם הפסקות חשמל ואיש הפקה פסיכי, אבל במה) שמוקמה מחוץ לגבולות הגזרה של קוני הכרטיסים: אנשים הגיעו ממרחק רב לחתיכת חור כדי לראות אמנים שראו כמות כזו של קהל רק ביו-טיוב ונותרו בחוץ (אחרי שעות של המתנה ובלי סיכוי לחזור בתחבורה ציבורית), כך ששום התנצלות לא תתקן את הטראומה הזו. לקוח מאוכזב אף לקח את הנושא כל כך קשה, עד שהוא אפילו פתח קבוצה בפייסבוק הקוראת לתבוע את המארגנים, מתן נויפלד ואסף קזדו.
ישנם יותר מדי דברים לומר על הפסטיבל מכדי להיתפס רק לנושא הזה, אך חובה לומר שזהו מקרה נדיר שבו שני הצדדים צודקים: המארגנים נפלו, כמעט כמו כל יזם צעיר ונטול אמצעים מסחריים גדולים, לקריזות של המשטרה, שסירבה לאפשר למארגנים להכניס עוד קהל. כל זה לא מוריד כהוא זה מהארגון המצוין במתחם הפסטיבל, שכלל את כל האלמנטים שהופכים פסטיבל לחוויה (מזון ושתייה, אמנות, דיסקים), שלא לדבר על כך שההופעות התחילו בדיוק כמעט מקסימלי, תופעה שקשה להאמין שחזינו בה עוד בימי חיינו. הסאונד בבמה המרכזית נפל אמנם באמצע ההופעה של אסף אבידן ופי חמש פעמים בהופעה המקבילה של שני קדר על הבמה האקוסטית, אך בסך הכל בזמן בו נכחתי באירוע הריח באוויר היה מתוק וביתי, כאילו האדמה הקשה של הנגב הפכה לשטיח אדום בפני כמה מהרגעים היפים ביותר של המוזיקה הישראלית השנה. רק חבל שהמוזיקה הישראלית שכחה להגיע.
למרות כמות הקהל וההרכב ההטרוגני המרתק שלו שכלל משפחות עם ילדים, ילדים בגיל חטיבת ביניים, שני חיילים במדים וכמות בלתי נתפסת של בחורות יפות, "האינדי" הישראלי הוא חיה עצורה ונעדרת כריזמה, מפוצצת רצון טוב אך נעדרת כל קילר אינסטינקט. כך התבזבזה ההופעה של אנטיביוטיקה המעולים, מלהקות היחידות שמבינות שרוקנרול הוא תורה שלמה על הקהל המועט שהצליח להיכנס לשעות הראשונות של הפסטיבל. מאותה סיבה בוזבזו שעות הערב האנרגטיות על האנטי-אווירה של גבע אלון והמופע העומד של גלעד כהנא, שכמה שהוא מבריק, מצחיק ושיכור, אסור לבזבז את השעה 22:30 על הופעה שקטעי הביניים בה חשובים יותר מהשירים עצמם. גם הרגעים המרגשים של הפסטיבל לא היו ייחודיים למקום פתוח, מזג אוויר מצוין וקהל נדיר באיכותו מורפלקסיס היה אינטלקטואלי ומרתק, רות דולורס-וייס הייתה פיגוע טרקטור של רגשנות וחום אנושי ויהוא ירון הראה שיש מוחות שלא מפסיקים לעבוד אף פעם, כמו גם רסיסים של יופי מאת The Aprons, פיטס והאחים רמירז אך אף לא אחד מהם הצליח לגרור את הקהל לסחף לו חיכינו; הרגעים היפים של הפסטיבל הזכירו מעמדים שמתאימים לסרטים בשחור-לבן על ניופורט המסורתי והשמרני ולא לאירוע הרוק'נ'רול של השנה.
החדשות הרעות הן שכמו ברוב התחומים בישראל, זה מה שיש (תמיד יהיו אמנים חסרים ובראשם צ'ארלי מגירה). החדשות הטובות הן שייתכן שבאיזשהו חדר חזרות יושב אדם וכותב את הטקסט שישחק כדורגל עם הלב שלכם. כשהוא יבשיל, לאדם הזה תהיה גם בשנים הבאות במה נהדרת להופיע בה וקהל סקרן שישתה את הטיפות המרות שלו כמו בירה בשרב.
פסטיבל "אינדי נגב", 24-25.10, מצפה גבולות
אל תפספס
מלכות סיאם
במוצאי השבת נתגלתה הלהקה שהייתה חסרה ב"אינדי נגב". "סיאם" חזרו לבמה הישראלית כשהם טובעים באנרגיות להוכיח למינימל קומפקט מי יותר רלוונטית; קרועים ממוטיבציה לחסל את בדיחות האייטיז של הקהל והעיקר מפוצצים מכישרון. כיאה ללהקה ששני ראשיה עוסקים במיתוג ופרסום, הצמד שפירו&גולדמן בנו את ההפקה כמו מגדל מפואר ומזדקר, אך בעל אסתטיקה ארטיסטית לעילא: סאונד אספת בחירות של אובמה, זיופים קלים ונסלחים של שפירו המעולה, מתופף בלי אלוהים והדר גולדמן בתפקיד השחצן עם הבעות הפנים וההתגרויות בקהל (לפני כל שיר ישן, גולדמן ניגן תו וחצי שהדליק את הקהל ואז התחיל אותו מההתחלה), זה שעוטף את כל השירים בנגיעות של גלאם וכוח.
"סיאם" תמיד היו שייכים לצד הארטיסטי של הפוסט-פאנק, אבל הגלגול הנוכחי שלהם מוצא אותם קליטים יותר, מתמסרים יותר וגם אנרגטיים בהרבה. החזון השלם (והיקר, כיף להיות רוקר עם נהג צמוד כמו גולדמן) לצד העוצמה של "סיאם" הופכים אותם לדוגמא המושלמת למה שחסר באינדי הישראלי להקות שהן לא מכאן.
"סיאם" בהופעה, מועדון התיאטרון, 26.10