תיירת מזדמנת

מזמן לא היתה פה תופעה כמו "לאכול, להתפלל, לאהוב". הספר חולש על טבלאות רבי המכר בשתי קטגוריות שונות. ב”הארץ” תמצאו אותו מוביל את ספרי העיון ואילו בידיעות מחשיבים את "לאכול" כרומן רומנטי ושם הוא משאיר את מתחריו בתחום הסיפורת מאחור. אז מה יש בו בעצם? איך זה שכל חברותיי וכמעט כל בנות משפחתי הצטרפו למסע הפנימי והחיצוני של ליז גילברט, מחברת הספר, ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה? אם היה מדובר בתופעה מקומית, ניחא. השילוב של חופשות, טיסות ותלושים הוא תמריץ מספיק חזק לשלוח את בנות ישראל לחנויות בחיפוש אחר ספר הטיסה המושלם, אבל את "לאכול" בולעות נשים רבות סביב העולם שגם רוכשות כובעים, כוסות, חולצות וכריות ששם הספר מודפס עליהם. פורסם לא מכבר שג'וליה רוברטס הסכימה לשחק בתפקיד הראשי ובינתיים נפתחים גם אתרי מעריצים לגילברט (שאת חלקם היא מנהלת בעצמה) בהם מתפרסמות תמונותיהם וסיפוריהם של גיבורי המשנה של הספר, לצד טיפים רוחניים במשקל נוצה ועצות לסופרים מתחילים.

אז מה קורה פה בעצם? ליז גילברט היתה ביץ' אמריקאית הכלואה בנישואים אומללים, עד שיום אחד החליטה שנשבר לה להעמיד פנים שהיא מאושרת. מאחר וביץ' נשארת ביץ' ולא משנה כמה רוחנית היא מנסה להיות, ליז מצאה את עצמה במשפט גירושין מכוער, בחובות אדירים לעורכי דין ובמערכת יחסים אומללה עם המאהב שמצאה לה אחרי שפירקה את נישואיה. גרוע מזה, ליז החלה לדבר לעצמה בעודה מייבבת בחדר האמבטיה (אחד מהריטואלים החביבים עליה מסתבר). לאחר שהמגזין בו היא עובדת מממן לה נסיעה לאינדונזיה בכדי לכתוב על "חופשות יוגה בבאלי" ומפגש גורלי עם מרפא זקן וחסר שיניים, ליז מחליטה לשנות את חייה מקצה לקצה ולצאת למסע בן שנה. את המסע חילקה לשלושה חלקים: בליסה ולימוד איטלקית ברומא, תרגול מדיטציה באשראם בהודו ולבסוף שהות במחיצתו של אותו גורו ארכאי ששינה את חייה. ליז עלולה לעלות לקוראים על העצבים בדיוק מאותן סיבות בגללן היא תמצא חן בעינינו - היא אמריקאית מעצבנת ואנוכית. היא רואה את העולם כמו אמריקאית ומטיילת בו כמו אמריקאית. האופן שבו היא מתארת את העולם סביבה רווי במשמעויות ודימויים הלקוחים מתרבות הפופ והיא מתיחסת באותו כובד ראש קלולסי לנושאים כבדי ראש ופילוסופיות בנות אלפי שנים, כמו לעניינים במשקל נוצה. את קטוט המרפא שבעקבותיו יצאה לטיול היא מתארת כך: "קטוט מדבר כמו הסינים הזקנים והחכמים בסרטי קונג פו ישנים, מין אנגלית שאפשר לקרוא לה 'חרגולית', מפני שבאמצע כל משפט אפשר להכניס את כינוי החיבה 'חרגול', וזה עדין ישמע נורא חכם" (266).

ועל אף הרוחניות בשקל של הספר וחוסר המושג של המחברת, מאזנת את הכל העובדה שליז יודעת לצחוק על עצמה. נראה שהקוסמוס משתדל לעבוד בדיוק כנגד התכניות של ליז וזה מאוד מצחיק. וגם מעט סדיסטי. למשל בעיצומה של פנטזיה שבה ליז הופכת (רק בראשה, כן?) לישות שותקת וקורנת היא מקבלת מינוי חדש באשראם והופכת למארחת ראשית מעין "ג'ולי" מספינת האהבה. או מיד לאחר שהמרפא מכריז עליה כעל בריאה בגופה ונפשה ומעניק לה שם חדש "לאגוה פראנו" ("גוף מאושר") נכנס בה אוטובוס. אבל כאמור הכל לטובה. כך היא פוגשת את המרפאה הגרושה שמכירה לה אישה ברזילאית, שמזמינה אותה למסיבה שבזכותה היא מכירה את המארח, שמזמין אותה לבילוי בו היא מכירה את הגבר של חייה. אותו גבר עבורו היה שווה לצום, לסבול, לבכות ולטייל לבדה בהודו.

קשה שלא להינות מהשפה הקולחת, הטיפוסים הצבעוניים, הרחמים העצמיים, האופן השוטף והתמציתי בו מתארת ליז כתות ודתות עתיקות. איטליה כולה מצטיירת כתענוג קולינרי גדול מלאה בדמויות ציוריות וטיפוסים חברותיים. הודו עלתה על העצבים של רבות מחברותיי (כנראה הן לא מספיק רוחניות) ובאינדונזיה, כאמור דברים נופלים למקום, והספר, בין אם הוא רומן-רומנטי או ספר עיון, מספק לקוראות (אוקיי, ולמיעוט הקוראים גם כן) את הקתרזיס לו ייחלו: אז מה אם היא מטומטמת? גם לה מגיע סוף טוב. ואולי המסר של הספר הזה הוא שאם האמריקאית המפונקת הזאת עשתה שינוי גדול כל כך, כל אחד יכול.