וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רואה ואינו נרעה: שני סרטים חדשים

ישי קיצ'לס

27.10.2008 / 1:41

קולנוע האינדי האמריקאי מת, תחי הטלוויזיה. ישי קיצ'לס עם שני סרטים טובים שפשוט לא מספיקים

מפיקת האינדי האגדית כריסטין ואשון (שהפיקה את כל סרטיהם של טוד היינס וטוד סולונדז, את "בנים אינם בוכים" ואת "גו פיש", בין השאר), הגיעה לאמסטרדם בשבוע שעבר כאורחת הכבוד של ה- IAFF - פסטיבל קולנוע עצמאי, קטן וחמוד שנערך בעיר זו השנה השלישית.

כמו ילד טוב הלכתי לשמוע אותה מדברת על פועלה בפני קהל נלהב של אנשי תעשייה הולנדיים, וכמו ילד רע, ניסיתי לחולל מהומה כששאלתי אותה אם השמועות על מותו של האינדי האמריקאי נכונות. "כל כמה שנים מנסים להספיד את האינדי", פתחה ואמרה, "אבל תמיד קורה שמשהו מעניין ומפתיע קם ועולה מתוך ההריסות". "אז מה עולה כעת מתוך ההריסות?", ניסיתי להקשות. "אהההמממ........", ענתה, "'הסופרנוס', 'הסמויה', 'הגברים של שדרות מדיסון', 'העשב של השכן'....".

אז כן, האינדי האמריקאי מת, ואפילו מפיקת האינדי האגדית כריסטין ואשון מודה בכך, גם אם באופן עקיף. כי כמה שאני אוהב את סדרות הטלוויזיה המצוינות שהגברת המכובדת ציינה (או כפי שהיא קראה להן: ""Auteur-Driven Television), אינני מאמין שהיא באמת חושבת שאלה מהוות תחליף הולם ומנחם לגוד אולד אינדיפנדנט סינמה. כי אם פעם (בחצי הראשון של שנות התשעים נניח) הקולנוע האמריקאי העצמאי היה מכה גלים סביב העולם (בזכות סרטיהם של במאים כמו הארטלי, סולונדז, ג'ים ג'רמוש, ריצ'רד לינקלייטר, קווין סמית', ספייק לי ועוד), הרי שהיום צריך זכוכית מגדלת סופר משוכללת כדי לשים לב אליו בכלל.

אם בשער בא אורח

קחו את "The Visitor", סרטו השני של טום מק'ארתי ("אנשי התחנה"), לדוגמה. מדובר באחד מהסרטים האמריקאיים העצמאיים המוצלחים של השנה האחרונה, ובכל זאת, סביר להניח שכלל לא שמעתם עליו. וזהו בדיוק מסוג הסרטים הקטנים והמקסימים שלא היו מתקשים, לפני כמה שנים, ליצור סביבם דיבור בפסטיבלים, ולהגיע להקרנות מסחריות במקומות נידחים כמו המקום שבו אתם גרים. כיום סרט מסוג זה אפילו מתקשה לזכות להיות מוקרן מסחרית במקומות לא נידחים, כמו ערים בארצות הברית שאינן ניו-יורק או אל.איי. וזה לא בגלל שהוא אינו ראוי לכך.

חוץ מלהיות דרמת דמויות מאופקת ואיכותית, סרטו של מק'ארתי גם מציג תמונה מאוד לא מחמיאה של ניו-יורק, שבע שנים אחרי אירועי האחד עשר בספטמבר. כי בעוד שהעיר השתנתה, באופן בלתי נמנע, והפכה סגורה ומפוחדת, האנשים קשי היום שבורחים אליה נותרו אותם אנשים, והחלומות והשאיפות שבאמתחתם נותרו אותם חלומות ושאיפות. אבל אל תדאגו. בניגוד לרושם שניתן בטריילר שלו, "The Visitor" לא מעביר את הפואנטה הפוליטית שלו באופן מתלהם ומטיפני, כי אם באמצעות רגש, באמצעות תזכורת לכוחה התרפויטי של מוזיקה, ובאמצעות התבוננות צנועה, חכמה והומניסטית באנשים הטובים שמאכלסים אותו. חפשו אותו בדי.וי.די.

הסרט מביא את סיפורו של וולטר - פרופסור מדוכא בקולג' בקונטיקט שעדיין לא התאושש ממותה של אשתו. את ימיו הוא מעביר בחוסר חשק מובהק. אין לו כוח לסטודנטים שפוקדים את הקורס היחיד שלו, ואין לו כוח לסיים את הספר עליו הוא אמור לשקוד במרץ. לכן, כשהבוס שלו מבקש ממנו לקפוץ ל-N.Y.U, כדי להציג איזה מאמר שהוא כתב, וולטר עושה ככל יכולתו להתחמק. אבל הבוס מתעקש, וכך מוצא את עצמו גיבורנו האומלל והכבוי בדרכו למנהטן, לדירה בה גר בעבר עם אשתו, זיכרונה לברכה. רק מה? מסתבר שאל הדירה הריקה פלשו שני מהגרים, צעירים ולא חוקיים, שקיבלו את המפתחות במסגרתו של sub-let מפוקפק.

כך מתחילה לה מערכת יחסים לא מתוכננת בין וולטר לבין שני המהגרים - טארק, מתופף שהגיע לניו-יורק מסוריה, וזאינאב, תכשיטנית/מסג'יסטית אפריקאית - כאשר אט-אט החשדנות מפנה את מקומה לידידות מהזן האמיץ. השלושה מבלים קצת זמן איכות יחד, הסורי החביב מתחיל לתת לוולטר קצת שיעורי תופים, והעתיד נראה ורוד עד מאוד. עד שמפגש מקרי עם מדיניות ההגירה האמריקאית העכשווית גורמת לעלילה לקחת פניה חדה ומבאסת.
"The Visitor" הוא סרט איטי וסבלני שמצליח להיות מעניין ומרגש, למרות שהעלילה שלו בסך הכל די ידועה מראש. את וולטר מגלם ריצ'רד ג'נקינס המצוין (האבא המת מ"עמוק באדמה", האבא של ג'ון סי. ריילי ב"אחים חורגים", ובעל מכון הכושר מ"לקרוא ולשרוף"), ואחרי קריירה ארוכה של תפקידי משנה, הוא לוקח את ההזדמנות שהוא מקבל כאן בשתי ידיים, ומגיש הופעה עדינה, עמוקה ומורכבת. המפגש עם זוג המהגרים מרכך אותו בהדרגה, והמפגש עם המקצבים של טארק מסייעים לו לרפא את עצמו וגורמים ללבו להפשיר, אחרי שנים של קיפאון. מאוחר יותר, בעקבות הופעתה של היאם עבאס היפה והאצילית (שמגלמת את אמו של טארק), הוא גם אולי יזכה לעשות משהו עם כל הרגשות האלה שהתעוררו להן לפתע.

קשישים שכאלה

עוד יצירה עצמאית שעשתה קצת כותרות בשנה האחרונה היא "Young@Heart" - סרט תיעודי מוזיקלי פיל-גודי שמערבב את "מועדון בית הקברות" עם "ספיינל טאפ". כמו "The Visitor", גם הוא הגיע לאחרונה לספריות הוידיאו, וגם הוא בהחלט שווה שעה וחצי מחייכם.

הסרט מביא את סיפורה של מקהלה ייחודית - שהגיל הממוצע של חבריה הוא שבעים וחמש לערך, ושהרפרטואר המפתיע שלה מורכב משירים של הקלאש, הראמונס, דיוויד בואי, טוקינג הדס וסוניק יות' - ומלווה אותה בהכנותיה לקראת מופע חדש.
אז נכון, מדובר בגימיק שקצת מתקשה להחזיק סרט באורך מלא. ונכון, העניינים כאן כה מצופים בסוכר שאתם עשויים לקבל חורים בשיניים (או, כפי שניסח זאת אחד המבקרים בהמלצתו הנלהבת: "אם הסרט הזה היה יותר מחמם לב, סביר להניח שבית החזה שלכם היה נמס"). ונכון, הבמאי הבריטי הנודניק שמקריין את הסרט הוא בחורצ'יק די טרחן שיכול רק לחלום להיות לואי ת'רו. אבל קשה עד בלתי אפשרי שלא להיות מוקסם מהקשישים המזמרים האלה, ועוד יותר קשה לבוא אליהם בטענות, ובמיוחד כשהם מגישים גרסה כה מצמררת ומדהימה ל-"Schizophrenia", של סוניק יות'. לעזאזל, אפילו הביצוע שלהם ל-"Fix You" הבלתי נסבל, של קולדפליי הבלתי נסבלים, כמעט הצליח להביא דמעה לעיני. וזה ממש לא משהו שקורה בכל יום. וגם לא בכל יומיים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully