סאדיק וטוב לו

אין, אין על התחושה הזאת של ציפיה שמתגשמת. אופורית וסקסית; כזו שמרימים לה את הווליום והיא מתגמלת כמו ברמן נדיב לאחר שהוריד כמה צ'ייסרים בעצמו. ומרפאל סאדיק יש הרבה צפיות. האלבום החדש שלו "The Way I see It" שם אותן במקום הראוי. סאדיק של האלבום הזה הוא חתול בצמרת. והוא די לבד שם, צדיק יחידי בסדום ועמורה שהפך להיות האר אנ' בי. מפגש המילים רית'ם ובלוז הופך בתקופה האחרונה למקום עם ריחות שמן טיגון עזים, בו יותר מדי זכרים מסתובבים בלי חולצה, עם קעקועים, רשימת קניות, גרדרובות ותספורות מרשימות והכי חשוב - עם לחנים וטקסטים דקים יותר משטר מאה הדולר שעומד להם מול העניים.

עצוב לשמוע איך אחד מהז'אנרים היותר חתרניים ומתפתחים, שהיה תמיד כר פורה לניסיונות מוזיקליים הן בנגינה ובטח בשירה הפך לקקה מוזיקה שהוא היום. לפחות מאז שטימבלאנד הפסיק לעבוד עם זמרות. ברור שיש את אנתוני המילטון, בילאל, ג'ון לג'נד (מוציא עוד שנייה אלבום) והיה גם את ד'יאנג'לו. כולם יוצרים שלא מסתירים את השורשים השחורים בחימצון מצעדים, בכל אחד מהם מקננת נשמה מיוסרת ושק חטאים מכובד. ויש גם את אריקה באדו, אולי הזמרת הטובה ביותר שפועלת כיום, שבאמת מצדיקה את הביטוי חסר התוכן הזה – ניאו סול.

סאדיק, כאחד שהיה כמעט בכל מקום בביזנס הזה חוזר לאולד סקול. לאחר אלבום די בינוני וארבע שנים בהן הפיק לאחרים בומבה של שירים, סאדיק עושה כאן את מה שבטעות עלול להיחשב כמחווה לסאונד של מוטאון – האמא של הסול מיוזיק – אבל לא כך הם הדברים;זוהי לא מחווה, אלא החיאה לשמה, שנעשית ביד אמן ועם הרבה כוונה אמיתית. דופ און פלסטיק. ג'רי ווקסלר ז"ל היה רווה מעט נחת בשנתו האחרונה אם היה מספיק לשמוע את יצירת הנשמה הגרובית הזו של סאדיק. עוד אחד מהאלבומים של השנה האחרונה, שהולכים להישאר בפליליסט לרבה זמן. אלבומי זיונים קראו לזה פעם. זה נכון גם היום.

הדבר הראשון ששומעים כאן זה את העושר. לא נובו רישיות פרחית דיגיטלית אלא מוזיקה שמחזירה את הכבוד והאמון באנשים שעבדו הכי קשה בשבילה ותמיד נותרו מקופחים – נגני האולפן. כל שיר מתריסר השירים המצוינים אחד אחד מספק עבודה לקרוב ל-12 נגנים. שניים מהם ניגנו בלהקה המיתולוגית שחתומה על הסאונד של מוטאון – The Funk Brothers. כלי המיתר נותנים את הרכות, הנשיפה את הסקס ומעליהם הגרוב הרצחני והכה מזוהה של כלי ההקשה של מוטאון. תחשבו על "Baby Love" של הסופרימס, כזה גרוב. ההפקה של סאדיק – מפיק בחסד עליון – מדויקת, משאירה מספיק מקום לדחיסות ושומרת כל שנייה על מינונים נכונים שלה. סאדיק, אחד שלא התחיל אתמול לעשות מוזיקה, ממש לא מתלהב מהעובדה, המאד נדירה לצערי, של להיות מוקף בשועלי אולפן וותיקים, אלא נותן לשירים לדבר את עצמם. הדבר השני שקופץ לאוזן זה יכולות הכתיבה שלו. לא יודע מה או מי עשתה לו את זה, אבל הבנאדם מתגלה כאן ככותב ובעיקר מלחין לא פחות טוב מאשר איך שהוא שולט על הקונסולה. תוסיפו להכל טיפה נוסטלגיה בדמות אולפן מיתולוגי בלוס אנג'לס שקירותיו המרופדים ספגו הרבה זיעת סול זה העשור השישי ויש כאן ממתק מארץ המתוקים.

סאדיק נהנה לעשות את התקליט הזה, ואני בטוח שהתחושה הזו שדיברתי עליה בהתחלה הייתה בין הקירות כי פשוט אין כאן רגע אחד דל, גרוע או מילה אחת מהז'אנר הנחות ביותר – הציניות - לומר על האלבום. אם הגב אל הקיר זו תהיה הגרסה המיותרת עם ג'יי זי לקלאסיקה מספר אחת של האלבום הזה, שיר על בחורה שכנראה באמת שווה את משקלה בזהב, או במקרה סאדיק, את השיר "Oh Girl”. שיר החתונה הכי טוב שעוד לא שמעתם. סטיבי וונדר, האיש ואגדה מרגיש כאן מספיק בבית כדי לשלוף את המפוחית הישנה ולתת סולו שמזכיר את הימים שלו עם חליפה ותספורת קצרה. הלב נחמץ במחשבה עד כמה זה היה יכול להיות עוד יותר טוב אם הוא גם היה שר. גם בת טיפוחיו של סאדיק - ממזר בן ממזר איך יודע את מי לטפח - ג'וס סטון, לא נותנת לכל הנפילים סביבה להפחיד אותה יותר מדי. ארנבת סול עסיסית עם השם הנכון והלוק הנכון, ששמתי עליה עין כשעוד הייתה בלתי חוקית, נותנת כאן וואחד אפרודיזיות מבוגרת ובשלה בדואט שלה עם סאדיק. היא נשמעת כמו מאמא מדטריוט אחרי גמילה מהירואין ולא הילדונת אנגלית והבלונדינית שהיא, תודה לבורא עולם.

הדבר השלישי והאחרון הוא השמות. אלו שעולים בראש למשמע השירים ב- "The Way I See It". סמוקי רובינסון בעיקר, הסופרימס, גלאדיס נייט ופיפס, הטמפטיישנז ועם עצב של כבוד גם סטאבס מה- Four Tops, שגם הוא הלך לעולמו השנה. רפאל סאדיק בהחלט reached out, אם להשאיל את להיטם המכונן של הטופס, והגיע לשם, למקום הנמוך, האבא של כל החטאים, המקור של הרית'ם אנ 'בלוז, ז'אנר שכשהוא טוב, אין יותר סקסי ממנו. סאדיק בהחלט יכול להצטרף לשלוחן עמוס הארנבות של אל גרין. לשניהם יהיה הרבה על מה לדבר, ןלפחות להוריד עוד דרינק לחיי המתים שהסתלקו מאיתנו. גם סאדיק וגם גרין משאירים את הפאסון הקלאסי במוזיקה שכבר מזמן ירדה אל הכביש ולמטה מזה.

רפאל סאדיק, "The Way I See It" (הליקון)