אורות ליל שני

עשרים ושניים שחקנים, שני מאמנים, שבעה עשר אלף צופים ושדר אבוד אחד – כולם היו אמש למרמס תחת רגליו הכדורגלניות של אייל ברקוביץ'. הקלישאה אומרת שכדורגלן מבריק גורם לפעולות מסובכות להיראות פשוטות. ברקו הוכיח את האקסיומה הזאת ככדורגלן, אבל כפרשן הוא שדרג אותה לדרגת ליגת העל; זה התחיל בחמש עשרה הדקות הראשונות במשחק בין ישראל לשוויץ ("מה עומר גולן עושה שם?") וזה הגיע אמש לשיא עם ההכרזה שאין בכדורגל הישראלי שום דבר מורכב או עמוק. בעולמו של ברקו, שחקני כדורגל שונאים את המאמן שלהם כי הם לא בהרכב הפותח; קשר התקפי לא יכול להיות מגן ימני; מכבי חיפה מחכה לשוער הטוב שיחליף את השוער הרע ורוב השחקנים שמשחקים מהחצי לכיוון שער היריבה לא צריכים לרדת להגנה. פשוט כך. קיבלו פטור מברקו.

לכאורה מדובר בפרשנות טריבונה קלאסית, נעדרת כל תחכום ועניין כמעט כמו הכדורגל הישראלי עצמו, בוודאי בעולם השידורים שהתרגל לאליטיזם והבושם של אולפן ליגת האלופות. אבל בפועל, המציאות שברקו רואה מול עיניו, זהה לזו שהצופה מבקש מהפרשן שלו. תגובה מהירה לאירועים, ניתוח פשוט המסכם את כל כשלונותיו של רן בן שמעון, שנינות, בוטות ובעיקר חוסר יומרנות. ברקו הוא לא שגיא כהן שהפרשנות שלו על חלוקת המאמץ האינטרדיספלינרית של רוברטו קרלוס נשמעת אינטלקטואלית לילד בן 16, אבל היא בעצם קשקוש מייגע של אדם שבאמת מאמין שסטיבן ג'רארד הוא ניטשה. בסלידתו המוצדקת מסגנון הפרשנות השגיא כהני (ועל הדרך גם העופר שלחי), ברקו לא רק מחזיר את הכדורגל לדשא, אלא שהפרשנות שלו היא משחק כדורגל בפני עצמו. כל זאת מתוך ההבנה שביום שני בערב הצופים מצפים לשואו גם מהשחקנים על המגרש, אבל גם מאיל ברקוביץ'.

במצבו של הכדורגל הישראלי, כשהסיכוי לעוד משחקים בני חמישה שערים שווי ערך לסיכוי שגיא אסולין יהיה ליאו מסי הבא, ברקו הוא התקווה האחרונה לתרבות הכדורגל המקומית. הוא הקול שצופי כדורגל רוצים לשמוע לא רק במשחק רב שערים, אלא בעוד 0:0 במשחק אמצע הטבלה. הוא האיש שיחזיר את המשחק הפופולרי בעולם, למעמדו כשיחת הברזיה היומית. הוא יחזיר את טרנד החלפת ה-SMSים במחצית. זו יכולה להיות רק עבודה של קוסם.