פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מקס הכואב

      "מקס פיין" היה משחק מחשב מוצלח, שהפך לסרט די מטופש, שלא לומר מעפן לגמרי. דניס ויטצ'בסקי ג'ויסטיק

      מקס פיין היה שוטר טוב, שהפך לשוטר מצוין אחרי שפושעים מרושעים הרגו את אשתו ואת בתו התינוקת. כל כך מצוין, למעשה, עד שקראו על שמו לתיכון בתל אביב. גדולתו של פיין הייתה לא רק בכך שהוא הצליח לנוע בזמן-קליע, אלא גם בכך שזיקק את כל רגשותיו והבעות הפנים שלו לכדי תחושת עצירות תמידית – פיזית ונפשית גם יחד – במאבק שלו למצוא את האחראיים למות משפחתו.

      כל זה היה ב-2001, עת יצא לחנויות המשחק הראשון בסדרת מקס פיין, אשר פותח על ידי חברת Remedy הפינית. והאמת היא שבכל הקשור לסיפור, לא באמת ציפינו להרבה מפינים שניסו לעשות קומיקס נואר אינטראקטיבי. מה שכן היה טוב במשחק, הוא האקשן – אחד השימושים הנבונים הראשונים בזמן קליע כחלק ממשחק מחשב. הצלחת המשחק הביאה עמה גם כותר המשך שיצא ב-2003. בסוף השבוע האחרון, עלה למסכים גם הסרט, שיצא באיחור אופנתי של 5 שנים.

      זה יכול היה להיות סרט קולנוע

      בסרט, כמו במשחק, מקס פיין (מארק וולברג) הוא שוטר עם עצירות תמידית שאיבד את המשפחה שלו אחרי שפושעים פרצו אליהם הביתה לפני אי אילו שנים. עכשיו הוא עובד במחלקת "התיקים הקרים" אליה מועברים כל הפשעים שלא פוענחו, ובלילות מרביץ לבריונים בניסיון לדלות מהם פרטים חדשים על הפרשה. כשמקס מוצא, סוף סוף, קצה חוט, דברים מוזרים מתחילים לקרות.

      במקס פיין, המשחק, היו לא מעט התייחסויות למיתולוגיה הנורדית, ומי שכתב את התסריט של הסרט רצה להעביר את הרוח הזו גם לסרט. זה אולי נראה יפה על הנייר, אבל בפועל הרצון הזה הופך את העלילה לטיפשית וזולה, דבר שנסלח בקלות במשחקים בהם אנחנו לא חייבים להתרכז בה, אבל הרבה יותר עקרוני לסרטים.

      יכול היה להיות פה סיפור מתח רציני על שוטר שמנסה לתפוס את רוצחי משפחתו ומגלה קנוניה. סיפור שהוא אמנם לא חף מקלישאות, אבל גם הבסיס הרעיוני של כמה סרטים לא רעים בכלל. בפועל, מי שנכנס ל'מקס פיין' מרגיש כבר לאחר כמה דקות שמדובר בעיבוד למשחק מחשב, שנחות מהמוצר ממנו הוא שואב, בגלל היעדר המשחקיות.

      מאפיונרית עם לב זהב

      עוד דבר שהיה יכול להציל את מקס מעסק הביש אליו נקלע, הוא הפקה איכותית. אבל גם זה לא המצב כאן. הבמאי ג'ון מור, שביים בעבר את "מאחורי קווי האויב" המשעשע ואת "טיסת הפניקס" הסביר, לא הצליח להפוך פילם נואר פיני לפילם נוער אמריקאי.

      כך, למשל, המשחק של כל הדמויות הראשיות חיוור לגמרי, כנראה בגלל שלא ביקשו מהם יותר. למשל הקטע בו מקס, במהלך מסע הצלב שלו, פוגש את מונה סאקס (מילה קוניס), מאפיונרית רוסיה עם לב זהב. בסצינות הראשונות שלה, מדברת סאקס ברוסית שוטפת בלי מבטא, אחר כך היא עוברת לאנגלית עם מבטא רוסי כבד, ובהדרגה המבטא הזה נעלם. עלילת הסרט למקרה שתהיתם, פרוסה על פני ימים ספורים.

      דוגמה נוספת לערכי הפקה בינוניים היא שבתחילת הסרט נראה כאילו מישהו עשה מאמץ כדי להפוך את הכותרות שאומרות מה אנחנו רואים למסוגננות כמה שיותר. הן משולבות בתוך הסצינה, ונראות קומיקסיות להפליא. אחרי 10 הדקות הראשונות, כל זכר לרעיון הזה נעלם, ומופיע רק פעם אחת נוספת.

      היתד האחרון בארון הוא ההסתמכות על האפקטים הממוחשבים. יש כאן יותר מדי דברים שלא באמת מתאימים לרצינות בה הסרט הזה מתייחס לעצמו, כשרובם גם נראים יחסית רע. אני לא זוכר אפילו רגע אחד בו התלהבתי מהאקשן הכה-ממוחשב, או מהנופים הלא-פחות ממוחשבים.

      לצחוק עליו, לא איתו

      יצא לי לראות בחיים לא מעט סרטים נוראיים, ומקס פיין הוא לא אחד מהם. על אף מגרעותיו, הן לא מספיק מטרידות כדי לגרום לכם לסבול במהלך הצפייה. אבל ליהנות, כנראה שלא תיהנו ממנו. אין בו שום דבר שתוכלו לקחת אתכם, ואפילו לא רגע מלהיב אחד. אולי תצחקו בכמה סצינות, אבל יהיה זה על מקס, ולא איתו.

      כך, נשארת בעינה הקללה שרובצת מעל כל סרט שמופק על בסיס משחק מחשב. מעטים מהם יוצאים סבירים, ואף אחד עדיין לא הצליח להתעלות מעל לבינוניות. נו שוין, אולי בשנה הבאה.