להקות באות, להקות הולכות, ואואזיס תמיד פה. פעם בשלוש שנים, בערך, הם משחררים אלבום, שתמיד מגיע קומפלט עם התכונה האואזיסית שאי אפשר בלעדיה - שלל פרובוקציות גלאגריות טיפוסיות מפיהם של האחים, ליאם ונואל; מי שפעם נחשבו לילדים הרעים של הבריטפופ, נחשבים היום לשני בורגנים חמודים עם פה לא חמוד בכלל.
כבר שמונה שנים, מאז "Standing On The Shoulder Of Giants", שאואזיס מוציאים אלבומים שכולם נהנים ללעוג להם. קצת יותר מדי נהנים, אם תשאלו אותי, או את מאות אלפי המעריצים שהקפידו לבוא ולראות אותם לייב מדי קיץ בשלוש עשרה השנים האחרונות. ובכל זאת, אף אחד מהאלבומים האחרונים של אואזיס לא היה גרוע כפי שעיתונאים ואנשי רוק שונים נהנו להצהיר; נכון, הקסם והאנרגיות של אלבום הבכורה המיתולוגי "Definitely Maybe" כבר לא שם וגם הרוח הרומנטית הישנה-חדשה של האלבום הכי נמכר שלהם עד היום, "(Whats The Story) Morning Glory", אבדה עם השנים; אבל נואל גאלגר תמיד ידע לכתוב, ואחיו, ליאם ההורס, תמיד ידע לבצע את השירים שאח שלו כותב. את הכישרונות האלה אואזיס לא איבדו אף פעם. אולי צריך היה לחפש טוב יותר כדי למצוא אותם, אבל שירים טובים תמיד היו שם.
הלך הקוק, הלך האסיד, הגיע הסלמון
נואל וליאם כבר לא ילדים, וקשה להגיד שה-40 מתיישב יפה על שני הבאד בויז של הרוק הבריטי. בעוד שנואל עדיין משתכר ונופל מחוץ לברים בלונדון, ליאם, שהוא בסך הכל בן 36, הפך לחלוטין את עורו ולאחרונה, כך קראתי, אף תרם את המתכון שלו לסלמון מאודה בסויה למגזין בריטי. שניהם הפסיקו לעשות סמים, וקצת חבל; כי כפי שנואל מעיד בראיון ל"ספין", החומרים שהם כתבו כשהם נטלו חומרים אסורים היו ללא ספק פסגת היצירה שלהם;
"אני זוכר שהייתי מתמסטל, נכנס לחדר וכותב שיר בעשר דקות. ככה כתבתי את Supersonic ובגלל זה הוא כל כך טוב. זה מעצבן אותי. לפעמים אני חושב לעצמי 'אולי אכנס שוב לסמים ואז הכל יהיה מבריק שוב'. אבל המחשבות האלה נעלמות תוך שניה".
אז קוק כבר אין, וגם אסיד ושאכטות לא, אבל אלבום חדש לגמרי יש ותאמינו או לא, הוא באמת אלבום טוב. הוא נקרא "Dig Out Your Soul" (אואזיס תמיד היו איומים בשמות) ולמעט בלדה אחת, יש בו 10 שירי רוק מלודיים שמשייטים באנרגיות גבוהות על ציר שנע בין חדות לפסיכדליה. החיסרון הבולט של "Dig" הוא שעם כל האהבה לגלאגרים ולגיטרות, הוא נשמע מיושן. אם יש באלבום הזה אלמנט אחד מפתיע, הוא שלמרות היכרותם העמוקה עם סצינת האינדי העכשווית, אואזיס מעדיפים במודע לקחת את הסאונד שלהם אחורה ולא קדימה. עכשיו הם כבר לא נשמע כמו פראפרזה מודרנית על הביטלז של הסיקטיז, הם פשוט נשמעים כמו להקת רוק מהסבנטיז.
מיושנים לטובה
זה, כאמור, לא רע בכלל. בראש רשימת השירים הטובים צועד סינגל הבכורה מתוך האלבום, "Shock Of The Lightning", קלאסיקה אואזיסית ממכרת. ליאם נותר זמר רוק נונשלנטי אבל בועט, ויאמר לזכותו שבימים שבהם זמר הרוק המצליח בעולם הוא כריס מרטין המצונן תמידית, הגישה הישירה והקלאסית שלו לשירים מנחמת ומשמחת כאחד. על כישורי הכתיבה החדשים והסטנדרטיים למדי שלו (הוא כתב שלושה שירים באלבום הזה) אין הרבה מה להגיד, אבל "Bag It Up", השיר הפותח והסוחף, ו "Waiting For The Rapture" עם הסאונד הכבד, שאת שניהם כתב אחיו, הם עוד שניים שצריך לציין לטובה.
"Dig Out Your Soul" לא ישנה לאף אחד את החיים, אואזיס כבר לא ישנו לאף אחד את החיים. מצד שני, לפי איך שזה נשמע, ממש לא בטוח שב-2008 אואזיס מעוניינים להפוך מחדש את הרוקנרול. יתכן שהם בסך הכל רצו להקליט אלבום רוק שיישמע כמו אחד מאלה שהם אוהבים לשמוע בבית, ואם זאת היתה המטרה אז היא הושגה במלואה. ומה שטוב לליאם גלאגר, חייב להיות טוב גם לנו. אחרי הכל, הוא התחתן עם ניקול מאול סיינטס ועבר לגור בהמפסטד, ואנחנו עדיין שומעים את "Pure Shores" בגלגלצ.