סולל, בונה: באר שבע

חזון הנגב הפורח הוא קרוב לודאי האמביציה הלא ממומשת הבולטת ביותר של הציונות בארץ. שכחו משחיתות שלטונית, שחיקה בערכים או פוסט ציונות, אם הייתם אומרים לבן גוריון שהנגב של היום יהיה מפותח וייהפך לחלק אמיתי מהמדינה הוא היה חותם על כל השאר. למרבה הצער המצב לא כזה; אחרי עשרות שנים של שעות אינסופיות של עבודה מצד הממשלה, העיריות, ארגונים ויחידים שהנושא קרוב לליבם, הנגב נותר לא מפותח. לפחות ביחס לחלקי הארץ האחרים. מספר המשרות בו קטן, שווקי השכירות בו עלובים, הוא מורכב משטחי אש רבים ולמעשה, המרחק בינו לבין מרכז הארץ מעולם לא היה גדול יותר. תוסיפו את הפרסום השלילי שמקבל מערב הנגב בעקבות הקסאמים ותקבלו מעט מאד אנשים המעוניינים לעבור לשם מרצונם החופשי.

האופן בו המדינה רואה את הנגב ואת בירתו, באר שבע, כפי שהוא מקבל ביטוי בתכניות שהוכנו לאזור, מתבסס על ההנחה שאם רק נתייחס לבאר שבע כאל שאר הערים, נוכל לשנות את המגמה ולקבל בתמורה עיר גדולה, ישראלית, חיה ותוססת. הנחה זו הובילה במידה רבה את רוב הפעולות התכנוניות בעיר; החל מהגדרתה בתכנית שרון כעיר מחוז בשנות החמישים (סכימת תכנית הגנים היא דוגמא לעירוניות מפוזרת שאפיינה את האידיאולוגיה באותן השנים), דרך ה"שכונה לדוגמא" (שכונה ה' בעיר שנהגתה כניסוי אדריכלי אורבני ייחודי) ועד לתכנית הארצית האחרונה, תמ"א 35, המגדירה את באר שבע כמרכזו של מטרופולין דרומי המקביל לאלו של תל אביב, חיפה וירושלים.

אך כל מי שמכיר את באר שבע יודע שהיא רחוקה מלהיות דומה לכל עיר אחרת. ביום היא נראית כאוסף של איים שנשכחו במדבר. מבנים ממסדיים, קניונים או מרכז מסחרי, ממוקמים רחוק זה מזה כמעט באקראי וביניהם, מרחקים אדירים ומאובקים ומוזנחים. אם יש לבאר שבע מאפיינים עירוניים בולטים הרי הם הפיזור של השימושים בה, הכבישים האינסופיים והמדבר המשתלט על כל חלקה טובה. ניסיונות חוזרים ונשנים לחבר אותה למרכז הארץ באמצעות מערכת תחבורה טובה וחדישה יותר, המכשיר בו מתכננים מאמינים יותר מכל, עשו לבאר שבע רק רע. קו הרכבת המהיר שנחנך בין תל אביב לבאר שבע הביא יותר ויותר סטודנטים ועובדים בעיר לנסוע בכל יום אליה ובחזרה במקום לגור בה וכך נעלמה גם האיכות הייחודית של חיים סטודנטיאלים בעיר, על מקומות הבילוי והמסחר שהם קיימו. תחבורה במקרה זה סייעה ליותר אנשים לצאת מהעיר מאשר להגיע אליה.

דווקא המאפיינים ה"לא עירוניים" של באר שבע, יכולים להיות המוצא שלה מן המבוי הסתום אליו נקלעה. אם במקום לנסות ולהיות תל אביב של הדרום, ישכילו פרנסיה ומתכנניה לחזק את המרכיבים הקיימים ולהוביל אותה לכיוונים אחרים של התפתחות, הרי אז תוכל להגדיר את עצמה כעיר מסוג אחר. הצפיפות הנמוכה יחסית שלה, הסיטואציה הטופוגרפית שמקיפה אותה והממשק ההעשיר והמשוכלל עם המדבר, הם בדיוק נקודות החוזק הפוטנציאליות של העיר. בעידן של משבר אנרגיה ושיח מתפתח על מודעות סביבתית, באר שבע מכילה את כל המרכיבים שיהפכו אותה למובילה בתחום. דמיינו שכונות שלמות ללא פליטת פחמן, תארו לעצמכם חקלאות אורגנית, תיירות מדברית או מרכז בין תרבותי ליחסי יהודים ובדואים על כל המורכבות שלהם. כמויות התושבים שינהרו אליה על גלי הטרנדים הירוקים של השנים האחרונות, ישנו את פניה לחלוטין ויהפכו אותה, ארבעים שנה ויותר לאחר עידן בן גוריון, למקום נחשק לגור בו.

בעלי חברת האופנה קסטרו שלום, שלום גם לתושבי פרויקטי היוקרה של יפו. זה לא חדש שיפו נכבשת והולכת על ידי תל אביב, עם הדירות לעשירונים הגבוהים והעירוניות הבורגנית המלוקקת, הדוחקת את התושבים הוותיקים ודלי האמצעים עוד ועוד דרומה. זה לא חדש גם שדרך ירושלים הפכה לאזור מסחרי משגשג המאכלס ציידי עתיקות בשוק הפשפשים, חנויות מעצבים וסטלני לילה במנצ'יס. אך הקמת הסניף הגנרי של ענקית ההלבשה היא חציית קו. העיצוב המשעמם, מוסיקת חדרי הכושר והמוכרים המכרכרים לא ימצאו את מקומם ביפו. הצמידו אפוא את החנות למקלות הדינמיט, ניפטר ממנה ומשכמותה, ונחליפה בחנות של אנשים מהעיר. ויבוא לשדרות י-ם מזור.