שבע שנים אחרי

ב-11 בספטמבר 2001 נפגעו מגדלי התאומים. 12 שנים קודם לכן, ב-9 בנובמבר 1989, נפלה חומת ברלין. ה-9 בנובמבר בישר על "שנות ה-90 המאושרות", על חלומו של פרנסיס פוקויאמה (Fukuyama) בדבר "קץ ההיסטוריה", על האמונה שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה בעיקרון, שהסתיים החיפוש, שהופעתה של קהילה עולמית ליברלית וגלובלית מחכה ממש מעבר לפינה, שהמכשולים העומדים בדרך אל הסוף הטוב האולטרה-הוליוודי הזה אינם אלא אמפיריים וקונטינגנטיים (כיסים מקומיים של התנגדות, שבהם המנהיגים עדיין לא תפסו כי עבר זמנם). בניגוד לכל זה, ה-11 בספטמבר הוא הסמל העיקרי של סוף שנות ה-90 הקלינטוניות המאושרות, של העידן הממשמש ובא, שבו חומות חדשות מבצבצות בכל מקום, בין ישראל לגדה המערבית, מסביב לאיחוד האירופי, בגבול בין ארצות הברית למקסיקו. התשקיף של משבר גלובלי חדש מגיח במלוא עוצמתו: קריסות כלכליות, מצבי חירום, קטסטרופות צבאיות ואחרות...

קל לעשות צחוק מן הרעיון של פוקויאמה באשר לקץ ההיסטוריה – אך עם זאת, רוב האנשים כיום הם דווקא פוקויאמיסטים: מסכימים שהקפיטליזם הליברל-דמוקרטי הוא הנוסחה שסוף-סוף נמצאה לחברה הטובה ביותר האפשרית, שכל מה שנותר לעשות הוא להפכה לצודקת יותר, סובלנית יותר וכו'. הנה מה שקרה למרקו צ'יקאלה (Cicala), עיתונאי איטלקי: כאשר הוא השתמש פעם אחת במאמרו במילה "קפיטליזם", העורך שאל אותו אם השימוש במילה אכן הכרחי – האם לא ניתן להחליפו במילה נרדפת כגון "כלכלה"? איזו הוכחה טובה יותר יש לניצחון הסוחף והטוטלי של הקפיטליזם, מאשר היעלמותו בפועל של המונח עצמו ב-20 או 30 השנים האחרונות?

מתעוררת כאן השאלה הפשוטה אך ההולמת: אבל אם החלופות של הקפיטליזם הליברל-דמוקרטי אכן פועלת טוב יותר מכל החלופות הידועות, אם הקפיטליזם הליברל-דמוקרטי הוא אכן – אם לא הצורה הטובה ביותר של החברה, אז לפחות הצורה הכי פחות גרועה שלה, מדוע לא להשלים אתו פשוט באופן בוגר, או אף לקבל אותו בלב שלם? מדוע להתעקש על הרעיון הקומוניסטי כנגד כל הסיכויים? האם התעקשות מעין זו אינה מקרה מופתי של הנרקיסיזם של המטרה האבודה? האם נרקיסיזם מעין זה אינו מונח בבסיס הגישה השלטת של שמאלנים אקדמאים, המצפים מן התיאורטיקן שיאמר להם מה לעשות – הם נואשים ברצונם להיעשות מעורבים, אך אינם יודעים כיצד לעשות זאת באורח יעיל, ומשום כך הם ממתינים לתשובתו של התיאורטיקן... עמדה שכזאת היא כמובן כשלעצמה בבחינת שקר: כאילו התיאורטיקן יספק להם את נוסחת הקסם, ויפתור בכך כל מבוי סתום מעשי. התשובה הנכונה היחידה כאן היא: אם אינכם יודעים מה לעשות, הרי שאיש אינו יכול לומר לכם מה לעשות, והמטרה שלשמה אתם מבקשים לפעול אבודה ללא כל תקנה.

כך, גם כאן, אין די בשימור הנאמנות לרעיון הקומוניסטי – יש לאתר בממשות ההיסטורית ניגודים (אנטגוניזמים) ההופכים את הרעיון הזה לצורך מעשי ובהול. השאלה האמיתית היחידה כיום היא: האם אנו תומכים בהתאזרחותו של הקפיטליזם השולט, או שמא הקפיטליזם הגלובלי של היום מכיל ניגודים חזקים דיים, אשר ימנעו את שעתוקו האינסופי?

יש ארבעה ניגודים כאלה: האיום באסון אקולוגי התלוי ועומד, אי-הלימתו של מושג הקניין הפרטי למה שמכונה "קניין רוחני", ההשלכות החברתיות-מוסריות של פיתוחים טכנולוגיים ומדעיים חדשים (בייחוד בתחום הביו-גנטיקה), וכן, אחרון חביב, צורות חדשות של אפרטהייד, חומות חדשות ושיכוני עוני חדשים. יש הבדל איכותי בין המאפיין האחרון – הפער המפריד בין הנכללים לבין המו?צ?אים מן הכלל – לבין שלושת האחרים, המציינים את התחומים של מה שהארדט (Hardt) ונגרי (Negri) מכנים "שטח ציבורי" (commons), הסובסטנציה המשותפת של הווייתנו החברתית, שהפרטתה היא אקט אלים שיש להתנגד לו גם כן, במידת הצורך, באמצעים אלימים: השטח הציבורי של התרבות, צורות ההון "הקוגניטיבי" המחוברתות (socialized) באופן מידי, ובראשן השפה, אמצעי התקשורת והחינוך, אבל גם התשתית המשותפת של התחבורה הציבורית, של החשמל, של הדואר וכו' (אילו הותר לביל גייטס להחזיק מונופול, היינו מגיעים למצב האבסורדי שבו אדם פרטי היה מחזיק בבעלותו, פשוטו כמשמעו, את תוכנת הרקמה של רשת התקשורת הבסיסית שלנו); השטח הציבורי של הטבע החיצוני, המאוים על ידי זיהום וניצול (דלקים, יערות, וכן בית הגידול הטבעי עצמו); השטח הציבורי של הטבע הפנימי (התורשה הביו-גנטית של האנושות). מה שמשותף לכל המאבקים הללו הוא המודעות לפוטנציאל ההרסני, העלול להגיע עד להשמדתה העצמית של האנושות, אם תינתן יד חופשית ללוגיקה הקפיטליסטית של "הסגירה" על שטחים ציבוריים אלו. ניקולס סטרן (Stern) צדק בכך שאפיין את משבר האקלים כ"כשל השוק הגדול ביותר בתולדות האנושות". כך, לאחר שקישאן קודאי (Khoday), ראש צוות של האו"ם, כתב באחרונה כי "יש רוח גוברת והולכת של אזרחות סביבתית גלובלית, תשוקה להתייחס אל שינוי האקלים כאל דאגה משותפת של כל האנושות", יש לתת את כל כובד המשקל למונחים "אזרחות גלובלית" ו"דאגה משותפת" – הצורך לכונן מעורבות וארגון פוליטיים גלובליים, המייצג השקפה קומוניסטית למעשה, בכך שהוא מנטרל ומנתב את מנגנוני השוק.

הפנייה למושג זה של "שטח ציבורי" (commons) היא זו אשר מצדיקה את החייאת רעיון הקומוניזם: היא מאפשרת לנו לראות את "הסגירה" ההדרגתית על השטח הציבורי כתהליך הפרולטריזציה של אלה שנשללת מהם במסגרת תהליך זה הסובסטנציה שלהם עצמם, פרולטריזציה המצביעה גם על ניצול. המשימה כיום היא לחדש את הכלכלה הפוליטית של הניצול – למשל של ניצולם של "הפועלים הקוגניטיביים" האנונימיים על ידי החברות המעסיקות אותם.

אלא שאת השימוש במונח קומוניזם מצדיק רק הניגוד הרביעי, ההתייחסות אל המו?צ?אים מן הכלל. אין דבר "פרטי" יותר מקהילה של מדינה התופסת את המו?צא מן הכלל כאיום ופועלת כדי לשמור אותו במרחק מתאים. במילים אחרות, בסדרה של ארבעת הניגודים, זה שבין הנכלל לבין המוצא מן הכלל הוא הניגוד המכריע: בלעדיו מאבדים כל שלושת האחרים את המגע החתרני שלהם. האקולוגיה הופכת לבעיה של פיתוח בר-קיימא, הקניין הרוחני הופך לאתגר משפטי סבוך, והביו-גנטיקה הופכת לסוגיה אתית. אפשר להיאבק בכנות למען האקולוגיה, להגן בכנות על מושג רחב יותר של קניין רוחני, להתנגד בכנות לרישום זכויות יוצרים על ג?נים – כל זה ללא כל התעמתות עם הניגוד שבין הנכלל לבין המוצא מן הכלל. יתרה מזאת, אפשר אף לנסח כמה מן המאבקים האלה במונחים של הנכלל המאוים על ידי המוצא מן הכלל המזהם. בדרך זו, איננו משיגים כל אוניברסליות אמיתית, אלא רק דאגות "פרטיות" במובן הקאנטיאני של המונח. תאגידים כגון "הול פוד" ו"סטארבקס" ממשיכים ליהנות מאהדתם של ליברלים, אף על פי ששניהם מעורבים בפעילויות נגד התאגדות עובדים; התעלול הוא שהם מוכרים מוצרים עם ספין פרוגרסיבי: קונים אצלם קפה המוכן מפולים שנקנו במחיר גבוה ממחיר של סחר הוגן, נוהגים ברכב היברידי, קונים מחברות המציעות הטבות משמעותיות לעובדיהן (על פי אמות-המידה של התאגיד עצמו) וכו'. בקיצור, ללא הניגוד שבין הנכלל לבין המוצא מן הכלל, אנו עשויים בהחלט למצוא את עצמנו בעולם שבו ביל גייטס הוא הפעיל ההומניטרי הגדול ביותר, הנלחם בעוני ובמחלות, ורופרט מרדוק הוא הסביבתן הגדול ביותר, המגייס מאות מיליונים למען המטרה על ידי אימפריית התקשורת שלו.

מה שיש להוסיף כאן הוא שקיימות קבוצות חברתיות אשר, מכוח העובדה שחסר להן מקום מוגדר בסדר "הפרטי", מייצגות באורח ישיר את האוניברסליות; הן מה שז'אק רנסייר (Rancière) כינה "החלק של אלה שאין להם חלק" בגוף החברתי. כל פוליטיקה אמנציפטורית אמיתית מתחוללת על ידי הק?צ?ר שבין האוניברסליות של "השימוש הציבורי בתבונה" לבין האוניברסליות של "החלק של אלה שאין להם חלק" – זה היה כבר חלומו הקומוניסטי של מרקס הצעיר: להדיר בכפיפה אחת את האוניברסליות של הפילוסופיה עם האוניברסליות של הפרולטריון. מאז יוון העתיקה יש לנו שם לחדירתו של המוצא מן הכלל אל תוך המרחב החברתי-פוליטי: דמוקרטיה.
הרעיון הליברלי השולט של הדמוקרטיה עוסק גם באלה המוצאים מן הכלל, אלא שהוא עושה זאת באופן שונה רדיקלית: הוא מתמקד בהכללתם, בהכנסתם של כל קולות המיעוט. כל העמדות צריכות להישמע, את כל האינטרסים יש להביא בחשבון, יש להבטיח את זכויות האדם של כל אחד ואחת, יש לכבד את כל צורות החיים, התרבויות והפרקטיקות וכו' – האובססיה של דמוקרטיה זו היא ההגנה על כל סוגי המיעוטים: תרבותיים, דתיים, מיניים וכו'. כאן נוסחת הדמוקרטיה היא: משא ומתן סבלני ופשרה. מה שהולך לאיבוד הוא העמדה הפרולטרית, העמדה של האוניברסליות המגולמת במוצא מן הכלל.

הפוליטיקה האמנציפטורית החדשה כבר לא תהיה פעולתו של סוכן חברתי מסוים, אלא שילוב נפיץ של סוכנים שונים. מה שמאחד אותנו הוא שבניגוד לתמונה הקלאסית של פרולטרים "שאין להם מה להפסיד מלבד כבליהם", אנו נתונים בסכנה של אובדן הכול: האיום הוא שנצומצם לכדי סובייקט קרטזיאני ריק ומופשט שהנו משולל כל תוכן בעל מהות, שננושל מן הסובסטנציה הסימבולית שלנו, בשעה שהבסיס הגנטי שלנו עובר מניפולציה ואנו גוססים והופכים לצמחים בסביבה שלא ניתן לחיות בה. האיום המשולש הזה לכל הווייתנו הופך את כולנו באורח כלשהו לפרולטרים, למצומצמים לכדי "סובייקטיביות חסרת סובסטנציה", כפי שמרקס כינה זאת ב-Grundrisse. הדימוי של "החלק של אלה שאין להם חלק" מעמת אותנו עם האמת של עמדתנו אנו, והאתגר האתי-פוליטי הוא לזהות את עצמנו בתוך דימוי זה. בדרך זו או אחרת, כולנו מוצ?אים אל מחוץ לכלל, מתוך הטבע כמו גם מתוך הסובסטנציה הסימבולית שלנו. כיום כולנו homo sacer בפוטנציה, והדרך היחידה להבטיח שזה לא יקרה בפועל היא לנקוט פעולה מונעת.

אם זה נשמע אפוקליפטי, התשובה לכך צריכה להיות שאנו אכן חיים בתקופה אפוקליפטית: כיום, האפוקליפסה קרובה בהרבה מישורים: אקולוגיה, רוויה של מידע... הדברים מתקרבים לנקודת האפס, "סוף העולם קרוב" – הנה תיאורו של אד איירז (Ayres): "אנו מעומתים עם משהו שהוא כל כך מחוץ לניסיון הקולקטיבי שלנו, עד שאיננו רואים אותו באמת, גם אם העדויות לו מוחצות. מבחינתנו, 'המשהו' הזה הוא מתקפת פתע של שינויים ביולוגיים ופיזיקליים כבירים ב??עולם שעד כה קיים אותנו". במישור הגיאולוגי והביולוגי, איירז מונה ארבע "יתדות" (התפתחויות מואצות) המתקרבות באופן אסימפטוטי לנקודת אפס, שבה ההתפשטות הכמותית תגיע לנקודת מיצוי, והיא תהיה מוכרחה להפוך לאיכות שונה: גידול אוכלוסין, צריכת משאבים, פליטת גז פחמן והיכחדותם המסיבית של מינים. כדרך להתמודד עם איום זה, האידיאולוגיה הקולקטיבית שלנו מגייסת מנגנונים של הסוואה והונאה עצמית העשויה אף להגיע לכדי רצון ישיר להתעלם: "דפוס התנהגות כללי בקרב חברות אנושיות מאוימות הוא הפיכתן לאטומות יותר, במקום להיות ממוקדות יותר במשבר".

כל שמאלן ותיק זוכר את תשובתו של מרקס במניפסט הקומוניסטי למבקרים אשר גערו בקומוניסטים על כך שבכוונתם לחתור תחת המשפחה, הקניין וכו': דווקא הדינמיקה הכלכלית של הסדר הקפיטליסטי עצמו היא שהורסת את הסדר המשפחתי המסורתי (וזו אגב עובדה הנכונה כיום יותר מאשר בתקופתו של מרקס), ומנשלת את רוב האוכלוסייה מרכושה. ברוח זו, האין זה נכון כי דווקא אלה המציגים את עצמם כיום כמג?ניה הגלובליים של הדמוקרטיה הם אלה אשר למעשה חותרים תחתיה? לפני יותר משנה, ג'ונתן אלטר (Alter) ואלן דרשוביץ (Dershowitz) הציעו "לחשוב מחדש" על זכויות האדם, כך שהן יכללו עינויים (של אנשים החשודים כטרוריסטים). פריד זכריה (Zakaria), בעל הטור החביב על בוש, כבר מגיע בספרו עתיד החירות (Future of Freedom) למסקנה כללית יותר: הוא מזהה את האיום לחירות ב"דמוקרטיית יתר", דהיינו עלייתה של "דמוקרטיה אי-ליברלית מבית ומחוץ" (תת-הכותרת של ספרו).

אפשר להדגים בצורה הטובה ביותר את הסכנה הטמונה ב"מהפכה רכה" זו על ידי הלוגיקה המוזרה של האופן שבו אנו מסגלים את עצמנו לאסונות. אנרי ברגסון (Bergson), בחיבורו שני מקורות של מוסר ודת, מתאר את התחושות המשונות שחווה ב-4 באוגוסט 1914, כאשר הוכרזה מלחמה בין צרפת לגרמניה: "למרות סערת הרגשות שלי, ואף על פי שמלחמה – גם כזו שתסתיים בניצחון – נראתה לי כאסון, חוויתי את מה שוויליאם ג'יימס (James) דיבר עליו – תחושת הערצה על קלות המעבר מן המופשט אל המוחשי: מי היה מעלה בדעתו כי התרחשות כה מופלאה ונוראה יכולה להופיע בממשות ללא הפרעות משמעותיות?". מה שמכריע כאן הוא האופנו?ת של השבר שבין הלפני לאחרי: לפני התפרצותה, המלחמה נראתה לברגסון "בה-בשעה סבירה ובלתי אפשרית: רעיון מורכב המכיל סתירה, אשר הוסיף להתקיים עד הסוף"; לאחר התפרצותה, היא נעשתה פתאום ממשית וגם אפשרית, והפרדוקס גלום במראית-העין המפרעית (הרטרואקטיבית) של הסבירות:

מעולם לא התיימרתי לכך שיהיה ניתן להכניס את הממשות אל תוך העבר, וכך לפעול לאחור בזמן. אלא שאין כל ספק שאפשר לשכן שם את האפשרי, או, מוטב, שהאפשרי מכניס את עצמו לשם בכל רגע. ככל שממשות חדשה ובלתי צפויה יוצרת את עצמה, בבואתה משתקפת מאחורי עצמה בעבר הלא מוגדר: ממשות חדשה זו מוצאת את עצמה כל הזמן ככזו שהייתה מאז ומעולם אפשרית; אלא שרק ברגע המדויק של הופעתה בפועל היא מתחילה להיות כבר תמיד, ומשום כך אני אומר כי היתכנותה, אשר אינה קודמת לממשותה, ת?קדם לה ברגע שממשות זו תופיע.

המפגש עם הממשי כבלתי אפשרי מוחמץ אפוא תמיד: בין אם הוא נחווה כבלתי אפשרי אך לא ממשי (הסיכוי לאסון מתקרב אשר, סביר ככל שיהיה, איננו מאמינים כי הוא יתרחש בפועל, ובכך אנו פוטרים אותו כבלתי אפשרי), ובין אם הוא נחווה כממשי אך כבר לא בלתי אפשרי (משעה שהאסון אירע, הוא עובר "רה-נורמליזציה", נתפס כחלק מן המהלך הרגיל של הדברים, ככזה שתמיד-כבר היה אפשרי). הפער המאפשר את הפרדוקסים הללו הוא זה שבין ידיעה לאמונה: אנו יודעים כי האסון אפשרי, ואולי אף סביר, אך איננו מאמינים כי באמת יקרה. והאם אין זה בדיוק מה שקורה היום, ממש לנגד עינינו? לפני כעשור, הדיון הציבורי על עינויים או על השתתפותן של מפלגות ניאו-פשיסטיות בממשלה דמוקרטית מערב-גרמנית נדחה על הסף בתור אסון מוסרי שאיננו אפשרי, ש"באמת אינו יכול להתרחש"; משעה שהוא התרחש, הוא הניח למפרע את היסוד להיתכנותו שלו עצמו, ומיד התרגלנו אליו... זה האופן שבו מקבלים את פנינו במדבר של הממשי הקפיטליסטי המאוחר.

ב-27 ביוני 2008 דיווחו כלי התקשורת כי על פי מדענים ממרכז הנתונים הלאומי לשלג ולקרח בבולדר, קולורדו, קרח הים הארקטי ניתך ונעלם הרבה יותר מהר מכפי שחזו: הקוטב הצפוני עלול להיות חסר קרח בתוך זמן קצר ביותר, עד ספטמבר השנה. עד לאחרונה, התגובות השליטות לחדשות מעין אלה היו קריאות מבשרות רעות לנקיטת צעדי חירום: אנו מתקרבים לאסון שלא ניתן להעלותו על הדעת, הזמן לפעולה אוזל במהירות... אלא שבאחרונה אנו שומעים יותר ויותר קולות המצווים עלינו לקדם בברכה את ההתחממות הגלובלית. את הניבויים הפסימיים, כך נאמר לנו, יש לשים בתוך הקשר מאוזן יותר. אמנם, שינוי האקלים יביא עמו תחרות מוגברת על משאבים, הצפות של חופים, נזקים לתשתיות כתוצאה מהתחממות שכבת האדמה הקפואה, התהוות לחץ על מינים של בעלי חיים ועל תרבויות ילידיות של האזור, וכל אלה מלווים באלימות אתנית, באי-סדרים אזרחיים ובשלטון כנופיות מקומיות. אבל מה שעלינו לזכור הוא כי בד בבד יתגלו לנו אוצרותיה של יבשת חדשה, שעד כה היו חבויים מאתנו. משאביה יהפכו לנגישים, ואדמתה תיעשה מתאימה יותר לשיכון בני אדם. כבר בתוך כשנה, פחות או יותר, אוניות משא יוכלו לשייט בנתיב צפוני ישיר, ובכך יצטמצמו צריכת הדלק ופליטת גזי הפחמן שלהן... כוחות גדולים בממשל ובעסקים כבר תרים אחר הזדמנויות כלכליות חדשות, שאינן נוגעות אך ורק (או אפילו בעיקר) ל"תעשייה ירוקה", אלא יותר בפשטות ובישירות לניצול הטבע המתגלה על ידי השינויים באקלים.

אם כן, קווי המתאר של מלחמה קרה חדשה נגלים לנו באופק – והפעם, היא תהיה קרה פשוטה כמשמעה, סכסוך המתנהל באזורים קרים מאוד. ב-2 באוגוסט 2007 שתל צוות רוסי קפסולת טיטניום עם הדגל הרוסי מתחת לציפוי הקרח של הקוטב הצפוני. הצהרה זו בקשר לטענתם של הרוסים לבעלות על האזור הארקטי לא נעשתה לצורכי מדע, וגם לא כהפגנת כוח פוליטית-תעמולתית. תכליתה האמיתית הייתה להבטיח לרוסיה בעלות על אוצרות האנרגיה הרבים של האזור הארקטי: על פי הערכות עכשוויות, עד רבע ממקורות הנפט והגז הבלתי מנוצלים עשוי להיות טמון מתחת לאוקיינוס הארקטי. לטענותיה של רוסיה מתנגדות, כצפוי, ארבע מדינות אחרות ששטחן גובל באזור הארקטי: ארצות הברית, קנדה, נורבגיה ודנמרק (מתוקף ריבונותה על גרינלנד).

אף על פי שקשה להעריך את תוקפם של ניבויים אלו, דבר אחד בטוח: שינוי חברתי ופסיכולוגי יוצא מגדר הרגיל מתרחש ממש לנגד עינינו, והוא תואם בצורה מושלמת את המעבר הישיר מאי-היתכנות לנורמליזציה, שתואר על ידי ברגסון. אותם פוליטיקאים ומנהלים עצמם, שעד לאחרונה פטרו את הפחדים מהתחממות גלובלית כזריעת בהלה אפוקליפטית של קומוניסטים לשעבר, או לפחות כהסקת מסקנות נמהרת הנעשית על סמך ראיות בלתי מספקות – אותם אלה אשר הבטיחו לנו כי אין כל סיבה לפאניקה, וכי באופן בסיסי הדברים ימשיכו להתנהל כסדרם, פתאום מתייחסים אל ההתחממות הגלובלית כאל עובדה פשוטה, חלק מן האופן שבו דברים "ממשיכים להתנהל כסדרם"... ביולי 2008, ה-CNN שידר שוב ושוב דיווח על "הפיכתה של גרינלנד לירוקה", "The Greening of Greenland", והעלה על נס את ההזדמנויות החדשות שהקרח הנמס מציע לאנשי גרינלנד – הם כבר יכולים לגדל ירקות בשדה הפתוח וכדומה. הדיווח הזה מתועב לא רק משום שהוא מתמקד ברווח המשני המופק מאסון גלובלי; כדי להוסיף חטא על פשע הוא משחק על המשמעות הכפולה של המילה "ירוק", green בדיבור הציבורי שלנו ("ירוק" בשביל צמחייה, ו"ירוק" בשביל עניינים אקולוגיים), כך שהעובדה שצמחייה רבה יותר יכולה לצמוח על אדמת גרינלנד בשל ההתחממות הגלובלית מתקשרת אל עלייתה של המודעות האקולוגית.

האם תופעות מעין אלה אינן ראיה נוספת לצדקתה של נעמי קליין (Klein), שתיארה בדוקטרינת ההלם (Shock Doctrine) שלה את הדרך שבה הקפיטליזם הגלובלי מנצל אסונות (מלחמות, משברים פוליטיים, אסונות טבע) כדי להיפטר מן האילוצים החברתיים "הישנים" ולהציב את סדר-היום שלו על גבי לוח האבן שנחשף על ידי האסון? אפשר שהאסונות האקולוגיים הבאים, יותר משיש להם פוטנציאל כלשהו לחתור תחת הקפיטליזם, דווקא ישמשו כמדחף הראשי שלו.

מה שאובד בתזוזה הזאת הוא התחושה הנכונה לגבי מה שקורה, עם כל המלכודות הבלתי צפויות שהאסון טומן בחובו. למשל, אחד הפרדוקסים הלא נעימים של מצבנו הוא שעצם הניסיונות לפעול נגד איומים אקולוגיים מסוימים עלול לתרום להתחממותם של הקטבים: החור באוזון, למשל, מסייע בהגנה על פנים האזור האנטרקטי מפני התחממות גלובלית, כך שאם הוא יתוקן, אנטרקטיקה תדביק במהירות את קצב ההתחממות של שאר כדור הארץ.

לפחות דבר אחד בטוח: בעשורים האחרונים היה דיבור אופנתי על תפקידה המוביל של "העבודה האינטלקטואלית" בחברה הפוסט-תעשייתית שלנו – אלא שעתה, כנקמה, החומריות מאששת מחדש את מקומה בכל ההיבטים, למן המאבק הממשמש ובא למען משאבים הקיימים בחסר (מזון, מים, אנרגיה, מינרלים...) ועד לסוגיית הזיהום הסביבתי.

כך שאף על פי שבהחלט עלינו לנצל את ההזדמנויות הנפרשות לפנינו על ידי התחממות כדור הארץ, אל לנו לשכוח לעולם כי לפנינו אסון אדיר לטבע ולחברה, וכי הזדמנויות אלו אינן אלא תוצרי הלוואי של אסון זה, שבו עלינו להילחם בכל האמצעים שברשותנו. אם אנו מבקשים לאמץ "השקפה מאוזנת", אנו פועלים כמו אלה הקוראים ל"השקפה מאוזנת" יותר בנוגע להיטלר: נכון, הוא אמנם רצח מיליונים במחנות, אבל הוא גם הדביר את האבטלה ואת האינפלציה, סלל כבישים מהירים ודאג שהרכבות יגיעו בזמן...

סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים למדבר של הממשי"'/ רסלינג