פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: ליאור שדה

      הוא יפתח שולחן עבור הצופה בעבודותיו, על מנת שהצופה יוכל להתרגש ולהכנס לעולמו של האמן

      ליאור שדה, אמן ו-VJ מציג את עבודת הוידאו "איש ישן" על קיר בנין בפינת הרחובות בצלאל יפה ורוטשילד, במסגרת ההקרנה הקבוצתית “We Are Coming Out” (אוצרת :גילית פישר)

      "איש ישן"

      בתשעים אחוז מהפעמים שאני הולך לישון המערכות שלי עושות shut-down. בבוקר אני עושה restart ונדיר שאני זוכר חלומות. יצירת הדימוי שלי ישן היא מעין נסיון לתפוס את הזמן שנעלם.

      להיות VJ

      העבודה כ-VJ היא אימון נון-סטופ לחפש את הרגעים של הקסם בחיבור בין המוזיקה, דימוי, סוג המסך שאני מקרין עליו, ואלמנט של תלת- מימדיות. הוידאו עובד גם כאפקט של תאורה: ב"לבונטין 7" למשל, אין תאורת מועדון והמסכים הם אלה שנותנים את התאורה במסיבה. אני אוהב את הכובע של התאורן. פנסים סתמיים משעממים אותי, אני אוהב שהאור מגיע באמצעות דימוי. המסך יכול להיות לרגע פליקר, ואחר-כך רואים דימוי של בחורה רצה בחלל ריק בשילוב עם מוזיקה אפלולית שמשתלבת עם התחושה הזאת.

      יש לי הנאה וסיפוק לשלוף משהו מתוך הקשר מסוים, כמו קטעים מפרסומת של משחת שיניים מארה"ב בשנות ה-50, שמציגה רקדני טוויסט. אני יכול להשתמש בהם במסיבת מינימאל טקנו, וזה עובד בצורה מופלאה. יכול להווצר הרגע המתאים, במהלך סט של כמה שעות, שקורה קסם- התאמה וגם הזרה, משהו תמים ונאיבי על רקע מוזיקה אלקטרונית קרה, השימוש בקפיצה בזמן (בין שנות חמישים לימינו), והחיבור עם הקהל. במקרה כזה הוידאו משמש כמחמם אווירה, מוריד מהניכור.

      דימויים ל-VJ במועדונים

      חלק מהדימויים שמשמשים אותי בא מצילומים ועבודת פוסט-פרודקשן, וחלק מהחלפה עם יוצרים אחרים ברשת. זה מאוד מרגש למצוא VJ’s בעולם ולהחליף איתם חומרים. עכשיו היתה החלפה עצבנית שעשיתי דרך אתר מקצועי. אני נהנה מהאפשרות שאי-שם באיזה חור בעולם משדרים לופ שבו צילמתי את העין שלי, למשל. מישהו יכול לשחק עם הלופ לגמרי, ובזמן שאני מ'ווג'ה' בארץ עם איזה לופ מישהו אחר בעולם משתמש בו במקביל, באופן שונה לחלוטין, עם מוזיקה שונה ובהקשרים שונים. הלופים הם כמו שלוחות קטנות שלי, שבאמצעים דיגיטליים ממשיכות להתקיים. זה קורה באופן אנונימי לגמרי, בלי קשר ישיר אליי.

      אמנים אהובים

      קולנוע, עבורי, הוא דרגת היצירה הגבוהה ביותר. השילוב של סיפור, משחק, צילום, אמנות, בימוי,מוסיקה באופן שבורא עולם זו חווית קצה.

      בגיל 16 גיליתי את "מופע האימים של רוקי": בעוד שהסרט מוקרן יש שחקנים ובעיקר כאלה שרוצים להיות שחקנים שמבצעים חיקויים של השחקנים האמתיים, והקהל משתתף בזריקת אורז בסצנת החתונה או בהשפרצת מים כשיורד גשם. העלילה הזויה לגמרי, העולם הזה שנברא והמתחים בין ההתרחשות החיה להתרחשות הקולנועית פשוט "blew me away".

      אני מקבל המון השראה מעבודות של מישל גונדרי, שמשחק על שפות ויזואליות שונות בגאוניות. הדרך בה הוא לוקח אפקט וידאו דיגיטלי ועושה אותו באופן "אנלוגי"... בשבילי הוא משורר.

      אחת מעבודות הוידאו ארט הראשונות שראיתי היו של טוני אורסלר ב- MOMA בסאן פרנסיסקו. במובנים מסויימים אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי. הקרנת פנים של אישה נוירוטית בוכה וצועקת על כדור בחדר חשוך הדהימה אותי, כמו גם גילוי האפשרות של הוידאו כחומר פיסולי.

      בילדותי הייתי צופה נלהב של הסידרה "אלף" או בשמו המלא- החייזר גורדון שמוואי. בכל שבוע הוא עולל תעלול חדש למשפחה המארחת של. איך שאני רואה את זה, בעצם אלף היה סוג של אמן שמגיע במבט פתוח, לא מבקר את כדור הארץ, ועושה ניסויים שונים במחסן של וילי. פרק שהשפיע עלי קשות הוא הפרק בו אלף לוקח את מצלמת הוידאו של וילי, ומצלם קליפ רוק בסגנון שנות ה-90 .

      תיק עיתונות

      "אני רוצה שהצופה יתרגש, יכנס לעולם שלי. בשביל שזה יקרה- אני 'אפתח לו שולחן' ", אומר ליאור שדה, "זה משקף את ההתנהלות שלי עם אנשים: לא יבוא אלי אדם שלא אציע לו קפה, ואם אני רוצה שיקשיבו לי, אני קודם כל אטרח להקשיב".

      שדה פועל מספר שנים כVJ במועדונים והופעות. הוא רגיל להתמודד עם הצרכים של הקהל שבא לבלות, ולא להתבונן בסבלנות ובדקדקנות בדימויים, ולהתאים עצמו לא רק לחלל, אלא גם למוזיקה ,ולדיג'אים המשתנים. בעבודת הוידאו החדשה שלו, "איש ישן", הוא מנסה להתאים את הוידאו לא רק למצע שלו, בנין ברחוב בצלאל יפה פינת רוטשילד, אלא גם לתנאי הצפיה של העוברים ושבים, תוך התחשבות במגבלות הקליטה שלהם, כמו זוית הצפיה הפינתית, והתבוננות שמתרחשת תוך כדי הליכה.

      "התבקשתי להקרין וידאו שמתייחס לסביבתו האורבנית", מספר שדה, "הפעלתי את המוח שלי בנסיון לצור וידאו שמשתלב בצורה הומוגנית עם הטקסטורה של קיר הבנין, ושמתייחס לחלונות המשרדיים. בגלל תנאי ההקרנה נאלצתי לבחור בפנורמה צרה ולא בתצוגת וידאו רגילה ולתפור את העבודה למידותיה. הסתובבתי הרבה בשדירה ונסיתי להרגיש את הצופים, איך הם יכולים לחוות את העבודה. מתוך שטף האסוציאציות שהיו לי, בחרתי בדימוי פשוט יחסית, של האיש הישן. חיפשתי משהו חזק ופשוט שיכול להיקלט גם בזווית העין, והאיש הישן מאוד התאים".

      שדה לא מתבייש להודות שהוא מעוניין לרצות את הקהל שלו. לטענתו אין צורך להתאמץ לצור אתגרים באופן מלאכותי, הסערה המחשבתית תתרחש מעצמה במפגש עם העבודה: "אני לא מעונין לצעוד עשרה צעדים קדימה, לכל ההקשרים האפשריים או הוגי הדעות. פרויד על החלימה, למשל. אני קורא לצופה להסתכל על הדבר הזה- אדם ישן. לחשוב עליו, להתבונן עליו. אני מעוניין בדבר מאוד פשוט- איזה תנועה מתרחשת בגוף, מה קורה לאור. להישאר ברמת פני השטח. זה מספיק. מסקרן אותי הפער בין מה שהוא בסך הכל איש ישן על רקע שחור, לבין היכולת של המוח שלנו לייצר משמעויות, הקשרים, ניתוחים. המוח שלי רץ אלפי קילומטרים של אסוציאציות קדימה, ובגלל זה יש לי כמיהה להגיע למקום של שקט, התבוננות. לראות את הדברים בפשטות, לחפש פרטים כמו צבע עיניים. לתת להם מקום".

      בטווח שבין מבט של ילד על העולם ומבטו של אינטלקטואל, שדה מזדהה ומעדיף את הילד. "זה בא מהמקום של תשומת לב להתרחשות. לבחון דברים בלי להעמיס עליהן מטען של משמעויות. להסתקרן, להיות מוקסם", הוא מסביר, "אני לא מצפה מדימוי או תמונה שישאו על הכתפיים את כל משנתו של פרויד או לאקאן. בלימודי בבצלאל הפנמתי הרבה ידע, שמעשיר היום את היצירה שלי, אבל יש פער בינו לבין העבודה שלי. פער שאני מרוצה ממנו".

      הפונקציה של ידע בעולמו של שדה, היא לאו דווקא מסר שיש להעביר לצופה, אלא אפשרות להעשיר את השפה הויזואלית שלו: " נחשפתי להרבה יצירות, ספרי אמנות, עבודות וידאו ואנימציה. כשאתה יודע מה נעשה זה משייף את הכלים שלך ביצירת דימויים. הייתי מאוד רוצה לחדש בניו-מדיה וזה מניע את העשיה שלי כ-VJ וכאמן. זה לא חייב לקרות בטכנולוגיה, אלא באיזה שפה שאתה מפתח, שנשענת על העבר".

      חלק משמעותי מעבודתו של VJ שזולגת גם לאמנות של שדה, מבוסס על איסוף דימויים, שכוללת צילום סטילס ווידאו אובססיבי, נבירה בסרטים ישנים, ואילתורים טכנולוגיים. לפעמים, הוא מגלה בהתרחשויות אקראיות מחיי היום יום מקור מעניין, 'מלקט' אותן, ומזהה דמיון בינהם לבין רגעים מקולנוע או טלביזיה. "הייתי לא מזמן בצפון עם אשתי", הוא מספר. "ניסינו להגיע למסלול הרד קור שציפינו שיהיה רק ממטיילים, ובגלל שלא הכניסו את הכלבה שלנו נאלצנו ללכת למסלול אחר. הגענו לשיא הקרחנה של המטיילים בחג. בהתחלה הייתי מבואס מהסיטואציה, אבל פתאום משהו במשפחות, באור ובמים, סוג הבגדים שהם לבשו וההמולה מסביב, עצם העובדה שהם היו מבודדים בתוך היופי הזה, הקסים אותי. ביליתי שעתיים מאחורי המצלמה, אספתי שוטים של המטיילים, התרחשות, תנועה על רקע הטבע. זה היה מעין סרט נשיונאל ג'יאוגרפיק על המשפחה הישראלית המטיילת. אלו בעצם הרגעים שאני מחפש- קוראת אלכימיה, השראה מדימוי. קליק.

      ההקרנה ברוטשילד- בצלאל יפה עד ה-5.11. אפשר לראות סט VJ של ליאור שדה במסיבת PAG, במועדון הבלוק ביום חמישי ב-30 באוקטובר.