פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      יש שיקראו לו "צופן דה-וינצ'י לצעירים" ויש שפשוט יקראו אותו. "אנדימיון ספרינג" הוא ספר פנטזיה לא לצעירים בלבד

      מ?יינ?ץ גרמניה, 1452

      יו?ה?ן פאסט בא בליל חורף קר. פתיתי שלג לבנים נפלו חרש ובעוד העיר נמה את שנתה תחת מעטה הלובן הקר, הוא שיחד את הזקיפים והם פתחו בפניו את שער הברזל שליד הנהר. בחשאי חמק ברחובות העיר בלי שיבחין בו איש. אחריו הלך נער ומשך מזחלת כבדה.

      אפילו בחשכת הלובן המסתחרר סביבו ראה פאסט את מבנה הקתדרלה שהתנשא כגוש אפל ענקי מעל שאר הבתים בין החומות. הצריחים העשויים אבן חול אדומה עשירה נצבעו בגוון ורדרד נאה בשעות היום, אבל עם בוא הלילה הם דמו לרכס הרים עצום, שקוע בצללים. הוא הביט בהם בעיניים מצומצמות, אבל בחר להתרחק מהם והתקדם לאורך קירותיהם של בתי העץ והאבן שבהם התגוררו אצילי העיר.

      ריחות רעים עלו מסביבו – צחנת עשן המדורות, ריח חריף של קש, וסירחון הביוב של בני אדם, שאפילו השלג הטרי לא היה בו כדי לטשטש אותו. מדי פעם הגיעה לאוזניו צווחת חזירים שנלחמו בדיריהם על מקום חמים, אבל פרט לכך נשמע רק רחש המזחלת המחליקה מאחוריו.

      פאסט עצר וחיכה שהנער ידביק אותו.

      פ??ט?ר, שרץ אחרי אדונו, עצר לרגע כדי למחות את השלג ממצחו ולדחוף את כפות ידיו מתחת לבתי השחי כדי לחממן. קר היה לו כל כך! פאסט היה לבוש היטב, בגלימה ארוכה, כפפות עבות ומגפיים עם שרוכים, אבל מכנסיו של הנער היו דקים מכדי להגן עליו מהקור הצובט. גרוע ממצב מכנסיו היה מצב נעליו, שהיו נמוכות בגזרתן ולא עשויות כדי להגן עליו מערמות השלג הגבוהות. בכל פעם שדרך בהן נפלו גבישי קרח מקפיאים אל תוך הנעליים עד לקרסוליו. כל מה שרצה עכשיו היה אש שתחמם את גופו, אוכל שימלא את בטנו, ומיטה שבה יוכל להניח את גופו הדואב.

      הוא הציץ בשלטי העץ שהיו תלויים באפלולית מעל לראשו – ציורי החזירים הממולאים ואלומות החיטה שעל השלטים ציינו שלפניהם אכסניות ומאפיות – והוא ייחל לסופו של המסע.
      "עוד מעט נגיע, פטר," אמר פאסט כאילו קרא את מחשבותיו. "עוד מעט."

      פאסט נאנח ארוכות ואד נשימתו עלה כסליל כסוף באוויר. הוא חצה כיכר ריקה לכיוון מבוך של סמטאות ושבילים שחצו אלו את אלו ברחבה שמאחורי השוק כחריצים בזכוכית שבורה. השלג חרק תחת רגליו.

      פטר לא זז ממקומו. כל שריר בגופו הזכיר לו בעקשנות את תלאות המסע. הם יצאו מפריז וצעדו אל ש?ט?ר?ס?ב?ו?ר?ג, אבל לא מצאו שם את מבוקשם לכן פנו לכיוון צפון-מערב, לעבר מיינץ שעל גדות נהר הריין, בדרך שאורכה כארבע מאות מילין. הם בחרו שלא לנוע בדרכים הרגילות שלאורך הנהר, כי הכרמים שעל הגבעות היו חשופים מדי והעיירות הסמוכות לנהר היו מלאות סקרנים. במקום זה העדיפו לעשות את דרכם ביערות ובעמקים, שכמעט לא היה ניתן לעבור בהם בחורף הזה. פטר לא האמין בשדים וברוחות שעל פי השמועה שכנו במקומות הללו, אבל הטריד אותו הצורך הקבוע של פאסט בחשאיות. מה האיש הזה מסתיר ממנו?

      פטר נשף אל תוך כפות ידיו בתקווה לעורר ניצוץ של תחושה בקצות אצבעותיו. לא ייתכן שהאצבעות הללו לא נועדו לדברים טובים מאלה! הרי עד לפני חודש למד באחת הספריות המכובדות ביותר באירופה, ספריית סן ויקטור שבפריז, ות?רגל את הקליגרפיה שלמד מטובי האמנים.

      כתיבתו הייתה נאה וחיננית והוא היה גאה בהישגיו. הוא עסק בהעתקת ספרי תפילות וספרי דת אחרים בכתב יד ונהנה מהמחשבה שהוא שולט בעט כפי שלוחם שולט בחרבו, אם כי הוא מגיר דיו ולא דם.

      אבל אז הגיע פאסט והכול השתנה. פאסט הגיע כמו רוח רפאים מן העבר והבטיח לפטר עושר וכוח, כל מה שירצה – אם רק ימלא כמה משימות פשוטות ויבוא איתו. הוא אפילו הציע לו את ידה של בתו כ??ר?יס?ט?ינ?ה בתמורה לנאמנותו. איך היה פטר יכול לסרב לכך?
      פטר ירק על האדמה והזעיף את פניו בחשכה ושפשף את היבלות שצצו על כפות ידיו. סביב מותניו היה כרוך חבל שנקשר למזחלת שמאחוריו, שאותה הוטל עליו לגרור כאילו היה שור. המזחלת הייתה הא?ס?ל שלו, העול, חלקו בהסכם. פ??ט?ר ש?פ?ר מהעיירה ג?ר?נ?ש?ה?יים לא היה אלא בהמת משא.

      כאילו לא היה די במצרכים ובשמיכות, הוא נאלץ לגרור גם תיבה גדולה. על טבלאות העץ שבחזיתה גולפו מפלצות מעוררות בחילה, שהניסו אפילו את אצבעותיו החקרניות. שני נחשי מתכת שחורים, מפחידים אף יותר מהמפלצות, התפתלו סביב קצה המכסה של התיבה. ראשיהם השלובים זה בזה יצרו מנעול מחוכם מאוד. נגיעה לא זהירה אחת, איים פאסט, ומניבי הנחשים ייפלט ארס חזק כל כך עד שישתק אותך לצמיתות. פטר הצטמרר באימה. האומנם זה נכון?

      פאסט דיבר בדרך כלל בלשון חידות, גם כדי להקסים את הנער, אבל גם כדי לשמור את סודו. בתוך התיבה, רמז, נמצא חומר נדיר כל כך, מופלא כל כך, עד שבזכותו יהיו כל אוצרות העולם בהישג ידם. החומר הזה היה כעי?ן לעתיד ולשון אל העבר. כל מה שהם זקוקים לו עכשיו הוא אמצעי לרתום אותו לתועלתם, אמצעי לקרוא את נבואותיו בצורת ספר חי ונושם. ולשם כך היה פאסט זקוק לפטר...

      פטר הניד בראשו. כעת הם עמדו להשלים מסע אחד ולהתחיל מסע נוסף, אבל הרהורי חרטה כבר החלו להטרידו. מה אם יתברר שהספר הזה הוא טעות, כמו החלטתה של חוה לאכול מפרי עץ הדעת כדי להשיג ידע אסור? מה אם הוא מסכן בכך את נשמתו? ש?עבוד בחיי העולם הזה הוא דבר נורא, אבל גיהינום נצחי לנשמה גרוע אלפי מונים!

      פטר הרגיש שפאסט ממתין לו בכניסה לאחת הסמטאות, לכן מלמל קללה חרישית, רכן קדימה כנגד הרתמה וחזר לגרור את המטען הכבד. הוא נחר כסוס משאות. אבל לא הייתה דרך חזרה. ההחלטה כבר נפלה.

      השלג היה עכשיו כבד יותר. הוא נפל מהר ובדממה על האדמה וכיסה במהירות את עקבותיהם. בבוקר איש לא י?דע מהיכן באו ולאן הלכו. במקום זאת פקחו תושבי מיינץ את עיניהם בבוקר וראו עולם טהור וקדמוני – עיר נוצצת, מכוסה שלג לבן שהסתיר את ערמות הרפש מהעין. הם הוקסמו מהמראה המופלא, ממה שמצוי על פני השטח, לכן נעלמה מעיניהם הסכנה שחמקה אל עירם בחסות החשכה. רק אני ידעתי...

      ***

      כהרגלי, בהיתי בירח מחלון קטן בבית המלאכה שבפינת רחוב ק?ר?יס?טו?ף. למרות השלג זהר פרצופו המחוטט של הירח מבעד לעננים, ואני בהיתי כמהופנט בפתיתים שפרפרו בשחור על רקע אורו הבוהק ואחר כך צנחו על האדמה ונחו עליה בלובן מושלם – אלכימיה מהממת. מעל לגגות הבתים התנשא צלה של הקתדרלה, ועינה פקוחה עלינו כעינו של היושב במרומים.

      אדוני לא הבחין שהאוויר התקרר ושהאור התמעט כי היה שקוע בשכלול המצאתו המחוכמת. שאר הפועלים כבר פרשו לשנתם בחדר השינה שבקומה העליונה של הבית, אבל הוא גרר שרפרף והתיישב ליד האח וכעת התעסק בפיסת מתכת מסובכת. בעזרת כלי חד שייף והרחיק סלסולי פליז זעירים מקצות התבנית.
      אדוני, שהיה רודף שלמות, הכניס עוד ועוד תיקונים זעירים בציוד כדי שכל תבנית דפוס שיצר תעביר את כמות הדיו המדויקת לנייר שייבא מהטחנות שבמעלה הנהר. מתחת לגרם המדרגות אוחסנו חביות של סחורה רגילה, אבל הגיליונות המעודנים יותר של נייר סמרטוטים מאיטליה, שאותם העדיף, אוחסנו ליד עורות בעלי חיים שמהם התכוון להכין גיליונות קלף.

      בכל ערב ניסה אדוני לשכנע אותי שאנחנו מתקרבים להגשמת חלומנו, אבל כבר לא הייתי בטוח בכך. הכסף שהוא השקיע במכבש הדפוס – סוד שמור מכל משמר – היה כגרגירי חול הנשפכים מבין אצבעותיו. אבל חוץ מזה הייתי מרוצה ממצב העניינים. העצים באח השמיעו קולות נפץ נעימים והחדר היה חם והרעשים שהשמיע אדוני בעבודתו העמלנית נעמו לאוזני. לא הייתי זקוק ליותר. מצבי היה טוב לאין ערוך משהיה בעבר.

      בדיוק באותו רגע הבחנתי בדמות מכורבלת שארבה בחוץ ליד הכנסייה, מעבר לרחוב, ולחצתי את אפי לזכוכית כדי לנסות להבין מה רואות עיני. צל מסורבל התנתק מהאכסדרה הראשית של הכנסייה והביט לעברי.

      "אתה שוב בוהה בירח, א?נ?דימיו?ן הצעיר?" שאל אדוני. הסתובבתי אליו. "בוא, אני זקוק לאצבעות שלך." הנהנתי והצצתי שוב בחלון. הדמות נעלמה. נשפתי על הזגוגית העבה, ציירתי פרצוף של ירח בעיגול האד שנוצר והסתובבתי אל אדוני עוד לפני שהתמוסס החיוך מהפרצוף.

      "הידיים שלי מסורבלות מדי לעבודה הזאת," נאנח אדוני כשהתיישבתי לידו. אצבעותיו היו מצולקות ועורו היה מצופה שכבה כסופה דקה של שבבי המתכות שבהן השתמש לעבודתו – עופרת, בדיל וטיפת א?נ?טימו?ן, אותו יסוד רעיל עד מאוד שצרב את הנייר המודפס. מפרקי אצבעותיו היו מלוכלכים תמיד בכתמי דיו שחורים שנראו כזבובים.

      לקחתי את עדשת הזכוכית המגדילה מהשולחן והחזקתי אותה באוויר לפני עיניו. פניו היו מלוכלכות וזקנו צמח פרא, אבל אהבתי אותו בכל זאת. הוא בחן רגע את התבנית שבידו ומבעד לעדשת הב??ריל שחתה עינו כדג. גם עכשיו הוא לא היה שבע רצון. הוא חזר למקומו ליד האח והמשיך לשייף.

      רציתי מאוד להאמין שאני יכול לעזור לה?ר גו?ט?נ?ב??ר?ג. הוא קיבל אותי לבית המלאכה כשוליה לפני שנתיים, כשהייתי נער רחוב עזוב וגווע ברעב. כך אוכל לגמול לו מעט על טוב לבו... לא, יותר מזה, על האמון שנתן בי.

      בדרך כלל עשיתי את המלאכות הפשוטות בחדר הדפוס. בכל בוקר קמתי מוקדם להבעיר אש באח, לטאטא את הרצפות ולהרטיב את גיליונות הנייר שבהם התכונן לערוך את ניסוייו במכבש הדפוס. המכבש היה מכונה שהוא עיצב על פי הדגם של מכבשי היין במחוז. הדגם האחרון והחדיש ביותר שהכין היה מורכב ממסגרת עץ חזקה וזקופה ולה מנוף ובורג שהורידו את הלוח הכבד על מגש שעליו נערכו תבניות של אותיות במומחיות רבה. בכל פעם שירד הלוח על המגש היו האותיות נלחצות אל הנייר שהכניס מתחת למגש, גיליון אחר גיליון. כך יכולנו להדפיס עותקים רבים של אותו הטקסט עד שנגמרה הדיו. שוב לא היה צורך להעתיק בעמל רב את הספרים בעבודת יד. יכולנו להדפיס אותם במכונה. ה?ר גוטנברג האמין שהמצאה זו תשנה את העולם.
      מדי פעם הרשה לי לערבב את הדיו. זו הייתה עבודה מלוכלכת שהייתה כרוכה בערבוב פיח מהמנורות עם לכה וטיפת שתן שהוספנו למזל טוב ("המרכיב הסודי", העיר ה?ר גוטנברג בחיוך); אבל העבודה שבאמת אהבתי הייתה סידור האותיות. העבודה הזאת הייתה שמורה לי, יועדה לאצבעותי בלבד.

      במשך כמה שעות מדי יום, בזמן שהפועלים הפעילו את מכבש הדפוס, ישבתי ליד דלפק עבודה נמוך וסביבי מאות תבניות מתכת של אותיות – אלפבית ללא? סדר – וצירפתי אות לאות. כך נוצרו מילים, משפטים ובסופו של דבר פסקאות שלמות, שהיו תמונת הראי של הדוגמאות שנתן לי אדוני. כתב הפוך, הוא קרא לזה. ואני הצטיינתי בעבודה. וחשוב אפילו יותר – למדתי לקרוא.
      עד כה התנסינו בהכנת חוברות תרגילים בלטינית לתלמידי המשפטים שגדשו את העיר, אבל בזמן האחרון לטש אדוני עיניים למשימה גדולה ונשגבה מזו – התנ"ך. שם היה טמון האוצר האמיתי. אנשים תמיד משתוקקים לשמוע את דבר האל. כל מה שנדרש לנו היה מימון נוסף מהמשקיעים שלנו והזדמנות להוכיח שהספרים שלנו יכולים להיות יפים לא פחות ומדויקים לא פחות מהספרים שיצאו תחת ידיהם של אמני הכתיבה התמה המיומנים והנודעים ביותר.

      ללא ידיעת אדוני התאמנתי גם אני באמנות הדפוס. כבר הטבעתי את שמי על ערכת כלים קטנה שנתן לי במתנה ביום השנה הראשון לעבודתי כשוליה – נדן עור רך שבו היו המרצעים והמפסלות שלי. סידרתי את האותיות בזו אחר זו בסרגל העריכה ולאחר מכן הדפסתי אותן על העור בזהירות רבה. זהותי החדשה הופיעה על הנדן: א – נ – ד- י – מ- י- ו – ן ס- פ – ר- י- נ- ג. האותיות היו קצת עקומות, אבל השם היה ברור.
      ידעתי שה?ר גוטנברג מתפעל מכישורי. הוא אמר שיש לי אצבעות זריזות, אבל מחשבתי זריזה אף יותר. הפכתי לשוליה מצוין. "אתה ממש שד של דפוס," היה ה?ר גוטנברג מתלוצץ, מסיט את כובעי ופורע את שערי.

      רציתי לומר לו שהוא הופך לאב מצוין, אבל שתקתי. לא יכולתי לדבר. קולי, כמו כל יתר הדברים, נלקח ממני עם לידתי.

      ***

      באותו הרגע פתחה הרוח את הדלת בקומה התחתונה בחבטה ואני קמתי לסגור אותה. אבל בראש גרם המדרגות עצרתי פתאום. מישהו נכנס אל הבית וכעת עלה במהירות במדרגות לכיווני. בעקבותיו הגיח משב רוח מקפיא שנשא איתו פתיתי שלג. רצתי לאדוני שישב ליד האח.

      בתוך שניות הופיע בריון כבד גוף ועמד בכניסה לחדר. על לחייו היו חבורות אדומות של קור ונחיריו היו מודלקים מהרוח. הוא סקר במבטו את בית המלאכה והתעכב על השולחנות והציוד, עד שלבסוף התמקד באדוני, אשר הרים את מבטו בהפתעה.
      "פאסט," אמר כשזיהה את הזר. בקולו לא הייתה חמימות רבה.
      הפולש חייך בנימוס. "גוטנברג," השיב.

      פאסט הבחין במבטי העוין.

      "ומי הפרחח?" שאל. הוא סילק את פתיתי השלג מכתפיו והתקדם לכיוון האח. הוא היה איש נמוך קומה בעל כתפיים מעוגלות, גלימתו הייתה כבדה ומעוטרת פרווה ועל חזהו שרשראות שבקצותיהן מדליונים – סימן מובהק לעושר. קורות העץ חרקו תחת כובד משקלו. משב רוח קר נכנס איתו לחדר ואני רעדתי.
      "שמו א?נ?ד?ימ?יו?ן," אמר האדון שלי. "הוא השוליה שלי."

      קרנתי מאושר לשמע הדברים, אבל פאסט נחר בבוז. הוא הסיר בפראות את הכפפות מידיו וחבט בהן בשולחן. התכווצתי במקומי. אחר כך הושיט את ידו ותפס בסנטרי באצבעותיו הענודות טבעות. הוא הפנה את פני ימינה ואחר כך שמאלה ובחן אותי בעיניו הקשוחות, הערמומיות, שנצצו באור האח. שערו היה עבה ואדמוני וצבע זקנו היה כצבע זנב השועל ובקצהו התפצל לשני קצוות מחודדים.

      "אנדימיון, אה?" טעם את שמי ואחר כך ירק אותו. "מה הוא? עוד חולם בהקיץ?"

      אדוני שתק. לעתים קרובות סיפר לי את האגדה על אנדימיון, הרועה היווני הצעיר שהלבנה התאהבה בו והוא זכה בנעורי נצח. הוא אמר שהשם מתאים להרגלי לבהות למרחקים ולחלום על דברים אחרים.

      "יוהן, מה אתה עושה?" אמר פאסט והרפה לבסוף מסנטרי. "תסתכל עליו! הוא גמד! הוא מסורבל כל כך עד שהוא לא מסוגל להחזיק אפילו אות דפוס בידו, שלא לדבר על מברג. בשביל מה אתה מחזיק אותו כאן?"

      פתחתי את פי כדי למחות, אבל שום קול לא יצא.
      "וגם אילם," הוסיף פאסט בשעשוע והחניק אותי בהבל פיו המסריח. "אמור לי, יוהן, איפה מצאת אותו?" קיוויתי שאדוני לא יענה לו. קיוויתי שלא יספר על ניסיוני לכייס אותו בכיכר שוק הומה, שהסתכם בשלל אותיות דפוס בתוך שקיק עור תפוח ואחיזת יד איתנה סביב מפרק ידי.

      למזלי הוא החליט להתעלם מהעלבון. "אני רואה שגם לך יש שוליה," העיר והציץ בבחור הצעיר שנכנס בעקבות פאסט. "פטר שפר, אם אני לא טועה, שחזר סוף סוף למיינץ."

      פניתי להביט בזר הנבוך שעמד בקצה המדרגות. הוא לבש סמרטוטים שלא התאימו כלל למזג האוויר והתגנב בזהירות אל האח בניסיון לגזול מעט חום מהחדר. מבט מאיים אחד מעיניו של פאסט והוא נעצר. אדוני הבחין במבוכתו של הצעיר ופנה אליו ישירות. "אמור לי, פטר, איפה היית?" "לא משנה," התערב פאסט בכעס, אבל פטר כבר פתח את פיו וענה.

      "הייתי בפריז," מלמל והשפיל את מבטו אל נעליו המטונפות. הנעליים היו מוכתמות בבוץ ובמעילו נפערו חורים. "בספריית סן ויקטור."

      עיניו של אדוני התרחבו בהתפעלות. "ספריית סן ויקטור! יפה, בחור! בוא, התקרב לאח וספר לי הכול! הספרייה הזאת יפה כמו שמספרים?"

      "היא נהדרת," השיב פטר ובפעם הראשונה מאז נכנס אורו פניו. "יש בה אלפי ספרים. קראתי שם חצי מהספרים בעולם!"
      פאסט התערב. "פטר, לא שכחת משהו? בעצם, אולי כדאי שתלך עכשיו להביא את החפצים שלי וקח איתך את ה..." הוא בחן אותי מכף רגלי ועד קודקודי, "את הנער הזה, שיעזור לך. אין טעם להתעכב. באנו לכאן למטרה מסוימת."

      הוא דחף אותי בגבי לכיוון המדרגות. שלחתי מבט אל אדוני כדי לוודא שאינו זקוק לנוכחותי, אבל הוא התבונן בריכוז בעדשה שהחזיק. נראה שהיה משוכנע שלא יוכל להימנע מהשיחה.
      "עכשיו בוא נעשה עסקים," שמעתי את פאסט אומר כשירדתי במדרגות בעקבות פטר.

      "אנדימיון ספרינג", מתיו סקלטון // הוצאת כתר ספרים