בסיסטית מחפשת להקה: גלאסווגאס

הכל התחיל כשאלן מקגי - איש לייבל האינדי הנערץ Creation וסמכות היסטורית בענייני אינדי - ראה הופעה של להקה קטנה ולא מוכרת בשם Glasvegas במועדון ההופעות King Tut's Wah Wah Hut בגלאזגו, עיר הולדתה של הלהקה (גלאזגו + לאס וגאס = גלאסווגאס). באותו מועדון ממש ראה מקגי לראשונה לפני 15 שנה את הלהקה הגדולה ביותר שגילה במהלך הקריירה שלו: אואזיס. המסקנות שלו משני האירועים היו דומות. ההבדל הוא שעכשיו יש לו בלוג, ובו הוא פרסם מיד שגלאסווגאס הם הדבר הכי טוב שהוא שמע מאז הג'יזס אנד מרי צ'יין.

ההצהרה הזאת התחילה הייפ מטורף סביב גלאסווגאס, שגרם לאנשים להתלהב וליודעי ח"ן להיות סקפטיים, אבל האמת שמרבית הסופרלטיבים שנשפכו עליהם בטרם יצא אלבום הבכורה די מומשו באלבום עצמו, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי ויוצא גם בארץ בשבוע הבא.

אלבום הבכורה של גלאסווגאס אולי לא יציל את הרוקנרול, או יהפוך אותם ללהקה הכי גדולה בעולם, או כל הדברים האלה שנכתבו עליהם (ועל עוד מיליון להקות לפניהם, שרובן מעולם לא הפכו להיות אואזיס), אבל מה שחשוב זה שגלאסווגאס הוציאו אלבום בכורה יפה, מרשים ומרגש שכדאי שתקשיבו לו. ואני אגיד לכם גם למה (לאחרונה אני כל הזמן מתעצבנת מאנשים שאומרים "ואני אגיד לך גם למה", ולמרות שהם בטח יודעים שזה מעצבן הם ממשיכים עם זה, אז החלטתי לנסות בעצמי, לראות אם זה מועיל למשהו).

ההשוואה לג'יזס אנד מרי צ'יין היא כמובן לא מקרית, היא לא רק גיאוגרפית ואפילו לא דרך מתוחכמת של מקגי להזכיר לעולם את אחת ההצלחות הגדולות שלו. יש קוי דמיון רבים בין גלאסווגאס לג'יזס אנד מרי צ'יין, כמו ההשפעה הגדולה של קיר הסאונד של פיל ספקטור וסגנון להקות הבנות של הסיקסטיז. וכמו לג'יזס אנד מרי צ'יין גם לגלאסווגאס יש מתופף שעומד, ולא יושב, ומכה במערכת תופים מינימליסטית החסרה את רוב החלקים המקובלים. מצד שני, גם למונוטוניקס יש כזה. מצד שלישי, לגלאסווגאס יש בכלל מתופפת.

אבל רב השוני על הדמיון. בדרך כלל כשאומרים על להקה חדשה שהיא מזכירה את הג'יזס אנד מרי צ'יין, או מושפעת מהם, הכוונה ללהקה שחשבה שהאחים ריד המציאו פטנט להסתיר מאחוריו חסרונות כמו כישרון כתיבת שירים מוגבל ופצעי בגרות. אצל גלאסווגאס זה לא המקרה. סאונד הגיטרות המלוכלך שלהם לא מסתיר או מטשטש דבר. הגיטרות שלהם אולי מטונפות, אבל הסאונד שלהם לא נשמע כמו ביצה עכורה. נהפוך הוא - לסאונד שלהם יש איזושהי הילה מוארת, שלא לומר אפית, עליה אחראי המפיק ריץ' קוסטי (מיוז, אינטרפול, פרנץ פרדיננד), שהפיק את האלבום, שהוקלט בניו יורק, ביחד עם סולן הלהקה.

בניגוד לג'יזס אנד מרי צ'יין, גלאסווגאס הם גם לא בוהי נעליים. הם לא חבורה ביישנית שמסתכלת על הריצפה ומקווה שהשיער הגדול יחפה על מחסור בקשר עין. אם כבר, גלאסווגאס הם הגרסה הלא מופנמת ומלאת הפאתוס של הג'יזס אנד מרי צ'יין. כבר הגדירו את גלאסווגאס בתור אמצע הדרך בין הג'יזס אנד מרי צ'יין לאואזיס (הם אפילו מצטטים את המשפט "וואטס דה סטורי מורנינג גלורי?" בשיר "It's My Own Cheating Heart That Makes Me Cry"), בשל אתוס הוורקינג קלאס שלהם, להיטי האצטדיונים הגדולים, האפיל העממי והבטחון שהם מקרינים. אבל לדעתי הם יותר אמצע הדרך בין הג'יזס אנד מרי צ'יין לקלאש. מה שמביא אותנו לשני אלמנטים בולטים אצל גלאסווגאס: הסולן והתכנים.

נתחיל בסולן: בחור בשם ג'יימס אלן, כדורגלן בדימוס, שמתלבש כמו ג'וני קאש ולא רק מאוד דומה לג'ו סטראמר, הוא גם נשמע כמו ג'ו סטראמר, אם לסטראמר היה מבטא סקוטי כבד. הרבה פעמים קשה להבין מה הוא שר וכשהוא מדבר בכלל לא מבינים אף מילה, אבל זה חלק מהקסם.

ג'יימס ולהקתו מקפידים על לוק רוקאבילי, אבל על אף הלוק והעובדה שהם מושפעים מלהקות הבנות של הסיקסטיז, הם בשום פנים לא להקת רטרו. סטייל זה ממש לא דבר מגונה - זה חלק אינטגרלי וחשוב מתרבות הרוקנרול, ואמנים כמו אלביס, ג'וני קאש ומוריסי כולם הקפידו עליו. הוא הופך להיות מגונה רק כשהוא עומד בפני עצמו, או בא להסתיר את היעדרם של כל שאר האלמנטים של תרבות הרוקנרול. אצל גלאסווגאס הוא חלק ממכלול שלם שכולל כנות ואמונה, שאי אפשר לא להרגיש אותם. מה שמחזיר אותי לקלאש.

כמו סטראמר בשעתו, ג'יימס אלן הוא בחור בעל מודעות חברתית גבוהה. גלאסווגאס מגיעים מדלמארנוק - אזור לא משהו של גלאזגו - ומה שהם ראו שם זה מה שנכנס להם לשירים: הזנחה, משפחות שבורות, פשע ואלימות. חלק גדול מהשירים של אלן מביעים דאגה לדור הצעיר שהולך לאיבוד במה שהתקשורת הבריטית מכנה Broken Britain - תופעת האלימות ההולכת וגוברת אצל הנוער הבריטי.

השיר הפותח את האלבום, "Flowers & Football Tops" , מגיח משומקום בפייד-אין ארוך, איטי ומלוכלך, ואחרי דקה ומשהו מתפוצץ לכדי להיט פופ מופלא (שמזכיר מאוד את "Love is Strange" הקלאסי של מיקי וסילביה). השיר מתגאה בגיטרות המלוכלכות של הג'יזס אנד מרי צ'יין - אבל עם פאתוס - ומספר את סיפורה של אם שאיבדה את בנה באירוע אלים שמבוסס על מקרה אמיתי של נער בן 15 מגלאזגו שנחטף ונרצח ב-2004. השיר נגמר בציטוט מ"You Are My Sunshine", שיש מי שיגידו שהוא מרגש ויש מי שיגידו שהוא מוגזם ומיותר.

אחריו מגיע ההמנון "Geraldine", שלא מספר על בחורה מאוהבת, כפי שנדמה בהתחלה, אלא על - זהירות, ספוליר, שכן האמת מתגלה רק לקראת סוף השיר כמו ב"לולה" של הקינקס - עובדת סוציאלית. מצוקת ילדים היא גם הנושא של הסינגל הנוכחי, "Daddy's Gone". זאת בלדת דו-וופ מרגשת על ילדים שגדלים ללא אב, להם מייעץ אלן: "תשכח מאבא שלך, הוא הלך, הוא הלך, הוא הלך...", לצלילי הגרוב של "Be My Baby" של הרונטס - פסגת היצירה הספקטורית. טאץ' של גיטרות פיפטיז וקולות רקע הופכים את השיר להמנון מעודד שמטרתו להראות לילדים אבודים את האור המנצנץ בקצה האופל.

שירי האלימות ו"הנוער לאן?" מגיעים לשיאם לקראת סוף האלבום עם "Stabbed", שהוא מחווה ל"Past, Present and Future" של להקת הבנות הסיקסטיזית הקשוחה The Shangri-Las (שאגנטה פאלסקוג מאבבא עשתה לו קאבר קריפי לפני כמה שנים). המקור הוא קטע ספוקן-וורד בו מספרת מרי ווייס סיפור טינאייג'רי עצוב על לב שבור על רקע ה"Moonlight Sonata" של בטהובן. בגירסה של גלאסווגאס מדבר ג'יימס אלן על הרגע לפני שדוקרים אותו בקטטה. גם על הקטע הזה אפשר להגיד שהוא מרגש, ואפשר להגיד שהוא מלודרמטי מדי. יש להניח ששתי הפרשנויות רווחות באותה מידה אצל מי שמכיר את המקור של השנגרילאז. מה שבטוח זה שגלאסווגאס הפגינו אומץ רב בהחלטה להכניס את הקטע הזה לאלבום, כי למי שלא מכיר הקטע הזה עלול להישמע אידיוטי למדי.

אין ספק שלגלאסווגאס יש נטייה למלודרמה ולמניפולציות שנועדו לנפח את האימפקט הרגשי, אבל מרגישים שזה בא ממקום אמיתי וברוב שירי האלבום זה עובד נהדר. ואני אגיד לכם גם למה. סתם, אני לא.

גלאסווגאס, "Glasvegas"
(NMC)