פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בונדיאל

      לרגל יציאת "קוואנטום של נחמה", הסרט ה-22 בסדרת ג'יימס בונד, ישי קיצ'לס עורך את טורניר 007 הגדול – מהו הסרט הגדול ביותר של האיש בעל הרשיון להרוג. שלב המוקדמות

      הדבר הראשון שצריך לעשות, אחרי שמחליטים לערוך טורניר ג'יימס בונד, הוא להחליט איזה מעשרים ואחד הסרטים הרשמיים בסדרה ייטלו חלק בתחרות, ואיזה מהם ייאלצו להישאר בבית כמו לוזרים, ולצפות במשחקים בטלוויזיה. כי בטורניר הזה יש מקום לשישה עשר משתתפים בלבד. מה שאומר שחמישה סרטים צריכים ללכת ביי ביי כבר עכשיו. אז פיניתי לי שבוע וחצי (זה היה קל מהצפוי), ראיתי את כל סרטי הסדרה שוב (לא כולל את "לעולם אל תאמר לא", הרימייק התמוה והלא רשמי ל"כדור הרעם", שנעשה ב-1983, ו-"קזינו רויאל", הפארודי מ-1967), והקדשתי לנושא לא מעט מחשבה.

      וכך, אחרי מספר לא מבוטל של שעות בהייה, ולאחר התלבטויות ממושכות שטרדו את מנוחתי ומנעו ממני את שינת היופי שלי, הגעתי למסקנה שחמשת הסרטים הבאים פשוט אינם מספיק טובים בכדי לצלוח את שלב המוקדמות ולקחת חלק בחגיגה. אלה הם הנבחרת ישראל של משפחת ג'יימס בונד, אם תרצו. הם מדברים את הדיבור, אבל די מתקשים ללכת את ההליכה. אמנם יש בכל אחד מהם לפחות רגע נחמד שעשוי לגרום לך לרצות להגיד למסך "הו, ג'יימס", אבל בת'כלס, בואו נודה בזה, הם לא מספיק חדים בכדי לחתוך את הגבינה. איך שלא יהיה, עמם הסליחה.

      "למות ביום אחר" (2002)

      בואו נתחיל עם הבחירה הקלה מבין החמישה. הסרט העשרים בסדרה, שסימן את הפעם הרביעית והאחרונה בה פירס ברוסנן גילם את 007, דווקא מתחיל באופן מבטיח: בתום מרדף רחפות ממושך ומלהיב, בונד נתפס על ידי הצבא הצפון קוריאני ועובר מסכת עינויים. אבל אחרי הקרדיטים (ואחרי שיר הנושא האיום והנורא של מדונה), העניינים ממהרים להפוך למיש-מאש מטריד ומעיק, כאשר אפילו האלי ברי בביקיני לא מסייעת לשיפור המצב רוח. משום מה המפיקים החליטו לדחוף לסרט רפרנסים מאולצים לכל שאר סרטי הסדרה, ומשום מה הם גם החליטו לצייד את בונד במכונית בלתי נראית. מיותר לציין ששני הרעיונות האלה התבררו בדיעבד כמחורבנים למדי, ואין ספק שהם תורמים תרומה מכרעת לאווירה המבולגנת, הרועשת, הזחוחה והלא רצינית שמובילה את גיבורנו האהוב למערכה שלישית משעממת ולא נגמרת שמתרחשת בארמון קרח באיסלנד.

      בלי להתכוון לכך, בונד הופך כאן לפארודיה של עצמו. עד כדי כך ש"קזינו רויאל" – הסרט הבא בסדרה – העיף את ברוסנן לקיבינימט, איפס את המונה, והתחיל מבראשית. בדיוק בזמן.

      "העולם אינו מספיק" (1999)

      אם חושבים על זה לרגע – וכאמור, הקדשתי לנושא יותר מכמה רגעי מחשבה - גם הפעם השלישית שבה ברוסנן גילם את בונד לא ממש תיזכר כאחד משיאי הסדרה, בלשון המעטה. רוברט קרלייל (בגבי מ-"טריינספוטינג") מגלם כאן אנרכיסט מופרע שאינו יכול לחוש כאב (הודות לקליע התקוע בראשו), סופי מרסו מגלמת מיליונרת בוגדנית, ובונד, שנעזר בשירותיה של דניס ריצ'רדס יפת החזה ("משולש פראי"), צריך למנוע מהם מלהשמיד את אירופה. זה יהיה קל מהצפוי. הקליימקס של הסרט הזה הוא אחד הפחות מסעירים שתמצאו, ולמרות כל מיני ניסיונות סמי-יצירתיים לנער את הנוסחה העייפה (ג'ודי דנץ' מקבלת תפקיד יותר גדול, לראשונה בונד הורג את אחת מהנערות שלו), גם הדרך לשם תתקשה להעיף לכם את הגרביים מהרגליים, או לשכנע אתכם שהעולם יהיה מקום פחות מגניב עם 007 יפסיק כבר עם השטויות וייצא לגמלאות. בלי קשר, זהו הסרט האחרון שבו מופיע דזמונד לוולן בתפקיד Q (הוא נדרס שבועיים אחרי הפרמיירה).

      "האיש בעל אקדח הזהב" (1974)

      רוג'ר מור ידע לא מעט עליות ומורדות במשך שתיים עשרה השנה בהן גילם את בונד, וסרט זה – סרטו השני בתפקיד - בהחלט מסמן את אחת הנקודות הנמוכות שלו. הפעם בונד מתמודד מול סקרמאנגה - הרוצח השכיר הטוב בעולם (כריסטופר לי, בעל שלוש הפטמות) - ומול ניק-נאק, הסייד-קיק הגמדי והקצת קריפי שלו. אך למרבה הצער, מלבד פעלול קלאסי אחד (בו בונד קופץ עם הרכב שלו מעל גשר, תוך כדי התהפכות של שלוש מאות שישים מעלות), "האיש בעל אקדח הזהב" מספק בעיקר פיהוקים, גיהוקים, וסיבות להתגעגע לשון קונרי. יכלו להתאמץ קצת יותר, החבר'ה.

      "מונרייקר" (1979)

      נקודה נמוכה נוספת עבור מור מוצאת את 007 יוצא לחלל החיצון על מנת לעצור את מזימתו השטנית של הוגו דראקס – נבל מזוקן ומסוכן שמבקש למחוק את אוכלוסיית העולם (באמצעות אורכידאות ברזילאיות רעילות), ולהחליפה בגזע משובח אותו הוא מתכוון לטפח בתחנת החלל שלו. ההתחלה (בה בונד מושלך ממטוס ללא מצנח) לא רעה, אבל קשה לקחת את הסרט הזה ברצינות, גם אם מאוד מתאמצים. במיוחד כשנזכרים בסצנות הרומנטיות של Jaws והחברה הממושקפת שלו. המפיקים ביקשו לנצל את הפופלאריות ההיסטרית של "מלחמת הכוכבים", אבל למרות שממש הצליח להם בכל מה שקשור למכירת כרטיסים (במשך שנים ארוכות "מונרייקר" היה המכניס מבין הבונדים), הקליימקס של הסרט הזה הוא לגמרי "Spaceballs", קומפלט עם אקדחי לייזר מגוחכים שעושים "טשיו! טשיו!". תעשו לי טובה.

      "רישיון להרוג" (1989)

      בסרטו השני והאחרון של טימותי דלטון בתפקיד 007, בונד יוצא לחסל את ברון הסמים המניאק (רוברט דאבי) שאחראי למותה של אשתו הטרייה של חברו הטוב פליקס לייטר. למרות נוכחותו המבורכת של בניסיו דל-טורו הצעיר (בתור אחד הבריונים של ברון הסמים), ולמרות כמות נדיבה ואף מוגזמת של אלימות אכזרית, "רישיון להרוג" הוא יותר סרט אקשן אייטיזי מהזן הזול מאשר סרט בסדרת ג'יימס בונד. מורגש שלאף אחד מהמעורבים בדבר אין מושג לאן לקחת את הסדרה, מורגש שלאף אחד מהם לא באמת איכפת, ופעלולי המשאיות הדביליים בסוף רק ממחישים עד כמה בונד אבוד (ועד כמה דלטון המסכן נדפק). אם לא די בכך, גם שיר הנושא (אותו שרה גלדיס נייט) סתמי לחלוטין (למרות שהוא עדיין טוב יותר מהשיר של מדונה).