בונדיאל - שמינית גמר

"אתה חי רק פעמיים" איננו אחד מהבונדים הגדולים של שון קונרי, ובכל זאת, עדיין מדובר בקלאסיקה. יש לו שיר נושא מעולה בביצועה של ננסי סינטרה, קוסמונאוטים חטופים, דגי פיראנה רעבים, תסריט של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה"), המון אקשן משובח, מרדף מסוקים מצוין (בכיכובה של "נלי הקטנה"), את דונלד פלזנס בתפקיד בלופלד (ההשראה הישירה ל-Dr. Evil של מייק מאיירס), ופינאלה מסעירה ועתירת נינג'ות שמתרחשת בתוך מאורה ענקית הממוקמת בתוך הר געש. "באזור המסוכן", מנגד, הוא אחד מהבונדים הכי מושמצים (שלא בצדק), והסרט שבו טימותי דלטון (המסכן) עשה את הבכורה הקשוחה והקרה שלו בתפקיד 007. לכאורה, התוצאה ברורה מראש. וגם לא לכאורה, מתברר.

למרות שיש ל"באזור המסוכן" לא מעט מעלות (א-הא מרביצים וואחד שיר נושא, בונד והבלונדה שלו עושים סקי על צ'לו, יש אחלה קרב אגרופים בעוד בונד תלוי מחלקו האחורי של מטוס, ובכלל, גישת הנו-נונסנס של דלטון מרעננת אחרי קלות הדעת הקאמפית של רוג'ר מור המאוחר), הוא מתקשה לעמוד בכבוד מול המכונה המשומנת של קונרי וחבורתו, שבשלב הזה של הסדרה (זה היה הסרט החמישי שלהם יחד) יכלו לספק את הסחורה, גם אם היו עושים זאת מתוך שינה. דלטון, שנקרא לדגל אחרי שרוג'ר מור הבין שהוא זקן מדי בשביל החרא הזה (ואחרי שפירס בורסנן לא הצליח לצאת מהחוזה שלו ל"רמינגטון סטיל"), לא ממש השכיל להטביע את חותמו על התפקיד ביציאה הראשונה שלו (וגם לא בשנייה), אבל זו יותר אשמת המפיק אלברט "קאבי" ברוקולי (שהתנגד להתחיל את הסדרה מההתחלה, "קזינו רויאל" סטייל, אחרי שמור עזב), מאשר אשמתו. נכון, קצת הומור היה עוזר. וגם עוד בחורה או שתיים (בגלל אווירת האיידס האייטיזית, החבר'ה חשבו שבונד מונוגמי יהיה כיוון אחראי יותר). אבל גם אלה לא ממש היו מצליחים לשנות את התוצאה הסופית.

3-1 לטובת "אתה חי רק פעמיים"

מפגש מעניין בין שתי קצוות של רוג'ר מור. מצד אחד, הופעת הבכורה שלו בתפקיד בונד. מצד שני, המשימה האחת לפני אחרונה שלו עבור הוד מלכותה. למרות ש"יהלומים לנצח" (הסרט האחרון עם קונרי) נעשה ב-71', "חיה ותן למות" הוא למעשה הסרט שהכניס את בונד לסבנטיז באופן רשמי, והוא עשה את זה באמצעות עלילת וודו חסכונית וצנועה יחסית שרוכבת בחוסר בושה על גל הבלקספלוייטיישן (שעשה חיל באותם שנים), ושמתרחשת בעיקר בהארלם ובאיים הקאריביים. תחת בונד תמצאו את ג'יין סימור השווה (שרואה בקלפים שחבל לכם על הזמן), ומולו תמצאו את יאפט קוטו, הצעיר והיפה, כפושע מתוחכם שמבקש להציף את ארצות הברית הרואין.

"אוקטופוסי", לעומת זאת, הוא הגזמה פראית ומבדרת לפרקים ששולחת את 007 לרדוף אחרי גנרל רוסי רשע (סטיבן ברקוף) שרוצה לגרום לפריצתה של מלחמת עולם שלישית. על הדרך, בונד נאלץ לחבור לבחורה מפוקפקת שמעריצה תמנון (מוד אדאמס הנאווה), ולהציל את העולם החופשי בעודו מחופש לגורילה, תנין וליצן. חי נפשי, יש לבונד יותר תחפושות כאן מאשר לצ'בי צ'ייס ב"פלטש".

למרות חולשותיו הרבות, תמיד הייתה לי נקודה רכה בלב ל"אוקטופוסי" (שלמעשה התחרה ב"לעולם אל תאמר לא", שיצא במקביל, וכך אפשר אולי להבין מדוע הוא כה מתאמץ להרשים). אני מאוד מחבב את האחים הסכינאים מישקה וגרישקה, את ההודי העצבני, את ביצי הפאברז'ה, וגם את תעלולי השש-בש של קמאל קאן. אבל "חיה ותן למות" טוב ממנו בכל מובן. הוא יותר מצחיק, פחות קאמפי, ושיר הנושא שלו בועט בישבנים. לראיה, אפילו פול מקרטני לא הצליח להרוס אותו.

2-1 לטובת "חיה ותן למות"

ההגרלה מזמנת לנו עוד קרב מעניין, כאשר הבונד הרביעי של קונרי פוגש את הבונד הראשון של קרייג. איך שלא תסתכלו על זה, אלה שני סרטים שונים מאוד. בכל זאת, ארבעים ואחד שנה הבדל. "כדור הרעם" – שמתחקה אחר מזימה של ספקטר לגנוב ראשי נפץ גרעיניים ממטוס טבוע של נאט"ו – הוא סרט איטי להפליא. דקות ארוכות שלו מתרחשות מתחת למים. ולמרות שהוא עמוס בלא מעט מעדנים (לוצ'יאנה פלוצי המדהימה, לדוגמה) ובלא מעט אקשן (במיוחד זכור לטובה ה-jet pack מהסקיוונס שלפני הקרדיטים), כשהסרט יצא לאקרנים, הוא גרם ללא מעט מבקרים לחוש לראשונה שבונד תקוע ודורך במקום. זו לא תהיה הפעם האחרונה. "קזינו רויאל", לעומתו, הוא אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של המאה העשרים ואחת - פצצת אנרגיה שעוצרת לקחת נשימה רק בעת משחק הקלפים הארוך שתקוע באמצעה (וגם אז בונד עושה הפסקה קצרה כדי להרוג כמה אנשים במכות, כדי כמעט למות מהרעלה, וכדי להזריק לעצמו קצת אדרנלין ללב). עינויי הקר-חם של אמיל לארגו חד העין מחווירים לעומת הפלקות הביצים שלה-שיפרה (ודמעות הדם שלו) מרעיף על גיבורנו האהוב. ושון קונרי השבע והנינוח לא יכול על האינטנסיביות הברוטלית של דניאל קרייג. איזו בכורה חלומית. אז מי לוקח? די ברור, לא?

2-0 לטובת "קזינו רויאל"

פעם שניה שרוג'ר מור מתמודד מול עצמו כאן בשלב שמינית הגמר. הגרלה אכזרית עבורו, אבל הגרלה מאוד נוחה עבורנו. "לעינייך בלבד" היה אמור להיות חזרה ליסודות שהתווה איאן פלמינג אחרי ש"מונרייקר" המפגר לקח את השטותניקיות לממדים חדשים. אי לכך ובהתאם לזאת, הסחות הדעת הקומיות נזנחו, התוכנית המסורתית להשמדת העולם לקחה שנת שבתון (באופן סמלי, בסיקוונס שלפני הקרדיטים, בונד מפיל את בלופלד אל תוך ארובה), ו-007 מצא את עצמו יוצא למשימה קטנה וחמודה בעקבות מכונת כתיבה שבכוחה להשמיד צוללות גריעיניות. האקשן אמור היה להיות ריאליסטי יותר, ויותר נטוע בעולם האמיתי, אך למרות הכוונות הנעלות, בפועל, הקצב האיטי של "לעינייך בלבד", והמחסור החמור בסצנות אקשן גדולות וכייפיות בעיקר גרמו למעריצים להרגיש שחסכו עליהם. ואפילו הופעתו המשעשעת של חיים טופול – בתפקיד הסייד-קיק חובב הפיסטוקים של בונד - לא הצליחה לשכנע אותם שלא כך הדבר. להפך.

"המרגלת שאהבה אותי", לעומת זאת, מספק לרוג'ר מור את שעתו היפה ביותר. אחרי הפאשלה המרדימה שהייתה "האיש בעל אקדח הזהב", אין ספק שהפעם הכל פשוט מתקתק. החל מסיקוונס הפרה-קרדיטים הקלאסי (שבסופו בונד קופץ ממצוק מושלג ופותח את מצנח ה-Union Jack), המשך בלוטוס הלבנה שהופכת אחר כך לצוללת, וכלה במעלית עם הרצפה הנופלת. ובואו לא נשכח את הופעת הבכורה של Jaws, את הרעה הסופר סקסית שמטיסה את המסוק, את הרע הראשי סטרומברג (שממש מזכיר את רבין), את ברברה באך בתור הסוכנת XXX (שממש מזכירה את הבת דודה שלי), ואת מעגן הצוללות המרהיב (שסיפק לספילברג את ההשראה למעגן הצוללות ב"שודדי התיבה האבודה") שבו מתרחשת הפינאלה המפוצצת. "המרגלת שאהבה אותי" הוא פשוט אחד מהבונדים האלה שאפשר לראות שוב ושוב ושוב. "לעיניך בלבד" הוא לא.

5-0 לטובת "המרגלת שאהבה אותי"

אחרי חמישה בונדים, שון קונרי הימם את מעסיקיו כאשר החליט לתלות את הפיאה ולפרוש (כמה שנים מאוחר יותר, סכום מגוחך של כסף שייזרק לכיוון שלו יגרום לו לשנות את החלטתו). כך מצאו את עצמם המפיקים המבולבלים תקועים עם הדוגמן האוסטרלי הגמלוני ג'ורג' לזנבי, שלא ממש ידע מה לעשות עם ההזדמנות האדירה שניתנה לו. עם זאת, למרות שלזנבי הוא ללא ספק הבונד החלש ביותר, ולמרות שכל המעורבים בדבר (כולל לזנבי עצמו) לא היו זקוקים ליותר מדי זמן על מנת להבין זאת (הוא הודיע על הפרישה שלו ערב הפרמיירה, בתוכנית הלייט נייט של ג'וני קארסון), הסרט היחיד בכיכובו עדיין מצליח להיות אחד הסרטים הנועזים, הביזאריים והמקוריים בסדרה.

זהו הפרק הכי דל באקשן, ובאופן כללי, העניינים שקורים כאן מבקשים להיות בוגרים, רציניים ורומנטיים יותר. כתוצאה מכך, לא מעט מעריצי בונד מתעבים את הקישקעס של הסרט הזה, ואני בהחלט יכול להבין אותם. כי באמת שלא קל לצלוח את "בשירות הוד מלכותה" מבלי להשתמש בכפתור הפאסט-פורוורד. בכל זאת, הוא נמשך 140 דקות, ורוב הזמן מועבר בדיבורים ובפלירטוטים שלא ממש הולכים לשום מקום. אבל טלי סבאלס ("קוז'אק") מצליח להזריק לא מעט עניין לעיסה בזכות האינטרפטציה המאופקת והשובבית שלו לבלופלד (שזומם לזהם את העולם עם זן קטלני במיוחד של נשק ביולוגי שיופץ בעולם באמצעות צבא הכוסיות שטופות המוח שהוא הקים לעצמו), מרדף הבוב-סלד הארוך בסוף הסרט הוא לא פחות ממשובח, נעימת הנושא של ג'ון בארי היא אחת המעולות, ואם לא די בכך, זהו גם הסרט שבו ג'יימס, רודף החצאיות, לובש אחת בעצמו (אל תשאלו). בנוסף, הוא גם מחליט להתחתן (עם דיאנה ריג המקסימה), ואם לא די בכל אלה, זהו גם הסרט שבו הוא גם מתאלמן. וכן, זה שובר את הלב בכל פעם מחדש ("הכל בסדר, אדוני השוטר...היא רק נחה...היא תיכף תתעורר..."). בכל מקרה, המפיקים ניסו לעשות כאן משהו שונה, משהו עם נשמה, ולמרות שהניסיון לא לגמרי הצליח, ואפילו די נכשל, צריך לתת להם את מלוא הקרדיט על הביצים.

אבל אתם יודעים מה? כל הסנגוריה הזאת קצת מיותרת, כי ההגרלה זימנה ל"בשירות הוד מלכותה" מפגש אכזרי ובלתי אפשרי עם "גולדפינגר" – אחד הסרטים החזקים, האייקוניים והאיכותיים בסדרה - ואיך שלא תסתכלו על זה, אין ללזנבי צל של סיכוי. וגם הוא יודע את זה.

4-1 לטובת "גולדפינגר"

הפעם הראשונה של ברוסנן, מול הפעם הראשונה של קונרי. התחרות הזאת פשוט הופכת למעניינת מרגע לרגע. "גולדן איי" הגיע לאחר שש שנות שתיקה (שנבעו מבעיות משפטיות ומהעובדה שהסדרה הגיעה למבוי סתום אחרי "רישיון להרוג"), וביקש להציג לעולם - שהתחיל להבין שהמלחמה הקרה נגמרה - בונד חדש ומשופר. ברוסנן יותר משמח להפוך לשחקן החמישי שמגלם את בונד, והסרט הראשון בכיכובו מציג הרפתקאה סולידית למדי שמנסה לקחת את בונד אל תוך הסדר העולמי החדש, מבלי להתעלם מהמורשת המפוארת. למרות כמה תקלות (הבחורה הרוסייה די נודניקית, ואלן קאמינגס, שמגלם האקר אהבל, פשוט בלתי נסבל), התוצאה לא רעה בכלל. שון בין (בורומיר מ"אחוות הטבעת") לא באמת משכנע בתור ארכי-נבל (יש בו משהו בכייני), אבל פמקה ינסן הפראית, בתור קסניה און-א-טופ, הסייד-קיק הסקסי שלו, לגמרי מפצה על כך (ובכלל, מגיע לה מקום של כבוד בהיכל התהילה של נערות בונד). מרטין קמפבל, שביים, הצליח להקיף את ברוסנן במספיק אקשן (במיוחד זכור המרדף עם הטנק) ובמספיק דילמות אישיות (הרע הראשי היה בעבר חבר קרוב שלו) בכדי שטיסת הבכורה תעבור בשלום ובכדי שהמעריצים הנאמנים יבואו על סיפוקם.

אבל בזמן ש"גולדן איי" עשה כמיטב יכולתו להחיות את הסדרה, "ד"ר נו" – שהיה להיט היסטרי עם צאתו למסכים – התניע את כל העסק, והניח את היסודות לכל הפרקים שבאו אחריו, וזה ממש לא משהו שהולך ברגל. קונרי הפך בעקבותיו לסופר-סטאר, אורסולה אנדרס המהממת עדיין שמה בכיס הקטן את מרבית הנערות שבאו אחריה, ואפילו איאן פלמינג היה מרוצה מהתוצאה (למרות שהוא העדיף שדיוויד ניבן יגלם את 007). אין כאן הרבה התחכמויות מיותרות: סוכן בריטי נרצח בג'מייקה, ובונד הקשוח וקר הרוח נשלח לתפוס את האחראיים. קצת מתח, קצת הומור, קצת סקס, והרבה אלימות מהזן האכזרי – לא צריך יותר מזה. "ד"ר נו" הציע את התמהיל המושלם. 46 שנה מאוחר יותר, והוא עדיין מספק יופי של סחורה.

3-2 לטובת "ד"ר נו"

הפעם האחרונה של רוג'ר מור מול הפעם האחרונה בהחלט של שון קונרי (עד "לעולם אל תאמר לא"). אם להיות כנים, בשני המקרים, לא ממש מדובר בבונדים שצריך לגזור ולשמור. ובכל זאת, לכל אחד מהם יש את הרגעים היפים שלו. "רצח בעיניים" יכול להתפאר בקטע הקלאסי שמתרחש על מגדל אייפל, באחת מנערות בונד ההזויות ביותר (גרייס ג'ונס האימתנית) ובאחד הנבלים המפחידים והמופרעים ביותר שהופיעו בסדרה (כריסטופר ווקן הפסיכי, שמבקש להציף את עמק הסיליקון ולהשתלט על שוק המיקרו-צ'יפים). "יהלומים לנצח", לעומתו, מציע צמד רוצחים היפי והומוסקסואלי, מרדפים מסעירים ברחובות לאס וגאס, את המחשוף הנדיב של פלנטי או'טול, ושלל קשקושים קאמפיים שמסמנים את הפעם הראשונה שסרט בסדרת בונד העיז שלא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות.

גם קונרי וגם מור נראים לפרקים כאילו הם היו מעדיפים לעשות משהו אחר במקום להציל שוב את העולם, שניהם קצת נראים כמו האבות של הבחורות שלצידם, ובסך הכל מדובר בקרב הצמוד ביותר שלנו עד עכשיו – פשוט כי אף אחד מהצדדים לא ממש מתאמץ לנצח. כנראה ששיר הנושא האלמותי של דוראן דוראן יצטרך לסייע לנו להגיע להכרעה.

1-1 (5-3 בפנדלים, לטובת "רצח בעיניים")

הסיבה היחידה ש"מחר לנצח" לא עף כבר בשלב המוקדמות היא מישל יאו – שמגלמת כאן סוכנת חשאית סינית שעוזרת לבונד (ברוסנן בניסיון השני שלו) לגבור על איל תקשורת מגעיל בשם אליוט קארבר (שמעוניין להביא לפרציתה של מלחמה, ואז להיות היחיד שמסקר אותה). היכולות האקרובטיות של יאו הופכות אותה לאחת מהנשים המרשימות ביותר שהופיעו לצידו של 007, ונוכחותה המבורכת מאלצת את כל המעורבים בדבר להעלות את הרף בכל מה שקשור לסצנות האקשן. אי לכך ובהתאם לזאת, תמצאו כאן מספר סיקוונסי פעולה מקפיצים, כאשר המרדף בין האופנוע למסוק מתכבד לסמן את אחד מהרגעים הגדולים של בונד בשנות התשעים, אם לא את הגדול שבהם. כמה חבל, אם כן, שג'ונתן פרייס, שמגלם את קארבר, מעורר יותר גיחוכים מצמרמורות, וכמה עצוב שטרי האצ'ר – שמופיעה כאן כאהובת עבר של ג'יימס – נראית כאילו שהיא עושה טובה שהיא משתפת פעולה עם המצלמה (לא נורא, הסייד-קיק של קארבר – ביריון גרמני מחומצן ומוחצן שנראה כמו שילוב בין ז'אן פול גוטייה לשוורצנגר – הוא אחד המצחיקים, אז זה קצת מתאזן).

"מרוסיה באהבה", לעומת זאת, הוא גם מותחן ריגול אדיר על פי כל קנה מידה, גם אחד מהבונדים הטובים ביותר, וגם פייבוריט ברור לזכייה בטורניר. אפילו בהרכב חסר הוא נותן ל"מחר לנצח" שלוש בראש.

3:0 לטובת "מרוסיה באהבה"