ימים ולילות

על אף פוטנציאל דרמטי, עודף הפומפוזיות ב"ימיו ולילות של הדודה אווה" הופכת את החוויה למייגעת ואינסופית. רומי מיקולינסקי מתנשפת

רומי מיקולינסקי
02/11/2008

בדומה לפיליפ רות ב"קנוניה נגד אמריקה" ששזר את זכרונות ילדותו עם תרחיש בדיוני לפיו הופך צ'רלס א. לינדברג לנשיא ארה"ב התומך במדיניות הנאצים, ספרו החדש של אמנון דנקנר "ימיו ולילות של הדודה אווה" משלב את תמונות ילדותו של המחבר עם עלילה בדיונית. החיכוך בין המוכר וה"אמיתי" לתרחיש קיצוני שמנותק מתחשיבי ה"היה או לא היה" ולא ניתן לאמת אותו עם המציאות, מאפשר לסופר לפרוש כנפיים ולהפליג על כנפי הדמיון. רק שבעוד שספרו של רות הוא משל חשוב על פתלתלות ההיסטוריה, תרגיל מבריק ומחריד במציאות חלופית, אצל דנקנר ההצלבה בין הזכרון לדמיון מהווה בעיקר פלטפורמה נוספת לאגו הענק של הכותב. לרגעים נדמה שבמקום שהכותב ישרת את הסיפור, הסיפור משרת את הכותב ושהיוצרות התחלפו וכמוהם גם היוצרים – משום שאחד מהצירים המרכזיים בספר הוא תהליך הכתיבה.

ירושלים של שנות ה- 50 היא אחת מגיבורות הספר ומעמדה שווה לזה של שלל הדמויות הצבעוניות המקיפות את הגיבור. בראש גלרית הטיפוסים המוזרים והמוחצנים עומד/ת "הדודה אווה" גבר לבוש בבגדי אישה שממעט לצאת לרחוב ואת רוב זמנו משקיע בכתיבת רומנים רומנטיים. הגיבור, שאיננו יודעים את שמו, הוא נער מתבגר שהתייתם מאמו כשהיה בן שלוש, הוא גדל בבית ערבי נטוש אותו הוא חולק עם אביו חלש האופי ועם משפחה של ניצולי שואה, לזר ואנושקה ברגר ובנם יוחנן. עד להגעתו של הדוד/ה המספר מתנהל מתוך ערפול וטשטוש חושים, מתוך כמיהה וגעגועים לאם שלא הכיר: "בשנים הראשונות, לפני הדודה אווה,לפני הכל, חיי עממו סביבי כמו הערפילים הסומים שהיו זוחלים אל היתנו מבית הקברות המוסלמי הישן, טופחים על המצבות, על העצבים ועל כותלי הבתים, נמתחים ומתארכים ונקרעים לפיסות-פיסות של אצבעות שהיו נוברות בלאט בעשבים ובפרחים ומקנחות ברכות את האדמה" (14). אך הטשטוש לא מתבהר עם הצנחתו של אותו זר יוצא דופן אל המרקם העדין של הבית; יחד עם הזר המחופש ומנהגיו המוזרים מגיע גם סוד שיש להסתיר, סוד שנחשף לקוראים רק בחלקו האחרון של הספר.

עוד בוואלה!

שגרת תזונה בריאה, בשגרת חיים עמוסה: איך עושים את זה?

וואלה! אוכל בשיתוף יכין

כמו ציפור

האוירה בירושלים בשנות ה- 50 וה- 60 מלבה את הסערה הפנימית של הגיבור. ההתבגרות המינית של המספר מתרחשת במקביל להפיכתו לסופר ומתגבשת לצד משחקי תפקידים אינסופיים והגדרות נשיות וגבריות רופפות. תשוקה ושנאה מתערבבים ומתחלפים זה בזה לצד פרנויה וליבוי יצרים קוקלטיבי שמגיע לשיאו במצוד מכשפות אחר הדודה אווה: "אני ציפור בלילה הזה, ציפור לילית טורפת שמקורה מאונקל ועיניה פולחות את החשכה ובולשות אחרי הדודה אווה הנמלט" (397). מוטיב הציפור חוזר על עצמו שוב ושוב ומבטא את אי יכולתם של הגיבורים להטמע בסביבתם וגם את הפיתוי שבטירוף, שבניתוק מהמציאות: "אתה לא צריך לעוף בשביל לעוף. תלמד להיות ציפור, תעוף עם המחשבה שלך, ותמיד תהיה חופשי" (82).

אך חווית הקריאה מתקשה להתרומם. ממש כמו אותם ערפילים נמתחים ומתארכים המתוארים בתחילת הספר, עלילת "הדודה אווה" גם היא משתרכת ומתארכת וכך גם סאת ייסוריהם של הגיבורים. לאורך 550 עמודי הספר אנו נתקלים באין ספור דמויות אקסצנטריות ובלתי יציבות, שעולמן הפנימי מתנהל כאילו היה רכבת שדים. לא רק המספר ודמות הדוד/ה צובעים את הרומן בחרדותיהם ותשוקותיהם, בסודותיהם ובמשיכתם לדרמה ומלודרמה - העלילה מתפתלת ומתעקלת וכמעט מתחסלת בשל מינון יתר של דרמה וסנסציה – כאילו היה "הדודה אווה" מושפע יתר על המידה מהרומנים הרומנטיים שכותבים שני גיבוריו, המספר והדוד/ה. דנקנר לא מסתפק בהעלאה באוב של ירושלים של ימי ילדותו, אין מדובר רק בנוסטלגיה שמטרתה לשבות את הקהל, עלילת הספר נמשכת לסנסציוני ומלאה בתשוקות, דחפים וכמובן גם בפאתוס. השפה העשירה, הרגישות של דנקנר לניואנסים, למבטאים ומטבעות לשון נקברת בשל ההתאהבות שלו בקול המספר שלו. משפטים ללא סוף, באורך פסקה ולעיתים אף עמוד (!) מפריעים לשטף העלילה. את הרגעים מלאי הקסם, את הסצינות הרוויות בהומור ואת הדרמות (קטנות וגדולות) של הדמויות הסוערות צריך לחלץ מבליל המלל. עריכה אסרטיבית יותר ששמה לה למטרה להסיר מ"הדודה אווה" חלק ממעטה הפומפוזיות שלה והופכת את העלילה למהודקת ורזה יותר היתה מסיעת לספר להמריא. ניפוי חלק מעלילות המשנה היתה מאפשר לדמויות לקבל עומק רגשי רב יותר ואמינותן היתה גדלה. קיצוץ המשפטים האינסופיים בטח ובטח היה יכול לעזור לספר לעוף.

"ימיו ולילותיו של הדודה אווה", אמנון דנקנר // אחוזת בית ספרים

  • אמנון דנקנר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully