זה סיפור עצוב. הוא משלב את הטרגדיה של הקולנוע הישראלי ושל העולים החדשים. להולה, במאי סלובקי מצליח בארצו, עולה לארץ וחולם לעשות סרטים בהוליווד הישראלית. חוץ מקשיי התאקלמות רגילים, הוא נאבק גם במדבר התרבותי, בתעשיית הקולנוע שאינה קיימת, בחוסר מקצועיות, בחוסר פירגון. שנות החמישים. את הסרטים שנעשו אז בארץ אפשר לספור על כף יד אחת. להולה רוצה להוסיף עליהם עוד אחד. פיצ'ר ראשון שלו בעברית. קשה לצפות הרבה מפיצ'ר ראשון במדינה שבקושי יש בה כבישים. אבל החברה הישראלית היתה כבר אז יהירה, איגנורנטית ולא מפרגנת. על תעשיית הקולנוע הצעירה היה מוטל עול כבד. לבטא את הציונות, להציל את הכלכלה, לייצג את ישראל בעולם, לגייס כספים, מה לא. וגם לבדר. וגם לעמוד בסטנדרטים של ד.וו. גריפית וססיל בי. דמיל.
"אבן על כל מיל", הפיצ'ר העברי של להולה בכיכובו של יוסי ידין, אמור היה לפתוח את פסטיבל הקולנוע בחיפה, אחרי נאומים ארוכים ותצוגת אופנה של מעצב הפרוות סטפן בראון (כן, ההוא מאלנבי). אבל כמו שאמר החכם הידוע, אם משהו יכול להתפקשש, כך יהיה. הנהג שאמור להביא את גלגלי הסרט מתל אביב התעכב, הסרט לא הגיע. הקהל הנכבד ומבקרי הקולנוע חיכו שעתיים בחום נורא, באולם לא ממוזג. בסוף, כשהסרט כבר הגיע, לאף אחד לא היה כוח לראות אותו. וגם מה שהם ראו, לא מצא חן בעיניהם בכלל. למחרת התפרסמו הקטילות בעיתונות. מה זה קטילות? "קטסטרופה". "שואה לקולנוע הישראלי". שואה! האפר של אושוויץ עוד לא שקע. אפשר להסביר את ההתקפות המרושעות על הסרט אולי רק אם נבין את תחושת הקולקטיב, את הציפיות שהסרט שמייצג את ישראל יחולל נס, את העלבון שהנס הזה לא קרה, וכמובן, את הבושה. מה יגידו בעולם? שאנחנו לא יודעים לעשות סרטים? אם לא יודעים לעשות סרטים, איך נקים מדינה? הסרט נגנז למחרת. הוא הוקרן רק פעם אחת ונעלם.
להולה לא נשאר בארץ אחרי הכישלון. כמו הרבה עולים חדשים, הוא לא התאקלם, התייאש ועזב. בסלובקיה הוא נחשב כיום גיבור תרבות, ופה אף אחד לא יודע מי הוא. כחמישים שנה אחרי, יצאה דליה קרפל לחפש אחר הסרט הנשכח, להשיב ללהולה את כבודו האבוד ולהכניס אותו להיסטוריה של התרבות הישראלית. על כך מגיע לה, קודם כל, הרבה כבוד. אפשר למתוח ביקורת על העריכה וטון הקריינות של הסרט, אבל חשיבות הנושא מתעלה על הסגנון. דבר מטריד אחד יש בסרט: שמו של הבמאי, להולה, מבוטא בסלובקית במלעיל (כמו אבאל'ה), אבל בקריינות העברית הוא נאמר במלרע (כמו אבולה). יש כאן אי דיוק שמפריע קצת, במיוחד לאור העובדה שהסרט אמור לכבד במאי מתרבות אחרת.
חשיבותו של "להולה" בכך שהוא מציב בפנינו מראה מזעזעת. אם היום קשה לעשות סרטים כאן, אפשר לראות איפה זה התחיל. מדהים גם לראות איך כבר אז צמחה כאן השנאה העצמית, שמתבטאת בקטילה חסרת רחמים. זה לא חדש שחברת המהגרים הישראלית לא סובלנית לעולים חדשים, אבל כל סיפור אישי כזה ממחיש זאת שוב. אולי להולה הזה היה יכול להיות האנגלופולוס או הקוסטריצה שלנו, והפסדנו. ואולי יש בינינו עוד כמה להולה כאלה, שנפשם נשחקת בתור לביטוח הלאומי, ואת הסרט שלהם לא נראה לעולם.
* "להולה" שודר בערוץ 8 ביום שני, 5 בנובמבר, בשעה 21:30
הופה הופה לאירופה
5.11.2001 / 11:55